title
title
title
title
title
title
משב רוח - דברים שאין להם שיעור

דברים שאין להם שיעור

 

לא מדובר בשיעור החופשי בבית הספר...בראש מסכת פאה נמנים דברים אלו:

"הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן,  וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה".

 

בעולם שאנו חיים בו הכל נמדד. הפרנסה בשקלים, האוכל בדיאטה, הבית לשם הארנונה ולשם שיוך נכסים, כמה דונם אדמה לבנייה או להשקעה, השנים הטובות והשנים הרעות, הכל תלוי אך נמדד לפי השתנות הזמן, המזל ומצב הרוח.

גם במסורת היהודית אנו חיים על פי מידות. שבעה ימים בשבוע, חודשי השנה, כמות החמץ בפסח, כמות העיסה להפרשת החלה, מספר נרות החנוכה, מספר השנים לשמיטה וליובל, ועוד ועוד ועוד.

אך במסכת פאה העוסקת גם במתנות עניים, הפתיחה קובעת כי יש בעולם דברים שאין לקבוע להם מידה. ואינני רוצה לפרשם אחד לאחד, אלא לעמוד על אחד בלבד "גמילות חסדים". כמה גדולה השקפת עולם זו הקובעת כי זהו מרכיב שאינו ניתן למדידה.

אנשים רבים ושונים, ואין לך אדם השווה לחברו. אין שוויון!!

ככל שניסו המסגרות הסוציאליסטיות השונות לקבוע וליצור שוויון בין בני האדם נוכחנו לדעת כי זו משימה בלתי אפשרית.

יש אדם האוהב כסף. לעולם לא ישבע כסף. כשם שאמר זאת קהלת החכם בספרו ויש גם בינינו אנשים מאושרים השמחים בחלקם. ראיתי נכים, חסרי אונים וחסרי אמצעים והם מספרים לי איזה יום נפלא היום...השמש זורחת והציפורים מצייצות. וכשם שזה וזה קובע לעצמו מהו עושר ומהו חֶסֶר כך גם במידת החסד.

החסד הוא הנתינה ללא תמורה. אך כשם שבני האדם רבים ושונים כך גם מידת החסד שונה כמספרם אשר לא יימנה מרוב. גם הנותן וגם המקבל הריהו משתנה ואין לו שיעור.

בהמשך הדברים מסביר הדיון ההלכתי כי אדם הרגיל לתנאי עושר אך במפגש ביניכם הוא חסר מרכיב כמו כפית כסף ולא כפית הזהב שהוא רגיל לה, אתה מספק לו "מחסורו" וזו מידת חסד.

והעני הרגיל לפת וירק ואתה מספק לו פת וירק הרי זו מידת חסד אם הוא חסר אותה.

מכאן נדע- הנתינה אינה ניתנת למדידה. המודד הוא אתה ואתה בלבד העומד מול הזולת וביכולתך לסייע לו במעט או בהרבה- הרי זו גמילות חסדים.

הראייה המופלאה כי הכל הכל יחסי בהתאם לנותן בהתאם למקבל, ההבנה כי כל פרט הוא עולם שלם ומלא בפני עצמו ואל לנו להשוות את הבריות. במבט אל הזולת עלינו לדעת כי הוא ורק הוא קנה המידה לצורך ולקבלת החסד.

אולי בזה מובן הביטוי "גומל חסדים טובים לעמו ישראל" בכל מידה ומידה שהוא מעניק לנו. אבל אנחנו בני-אדם לא ניתן בידינו למדוד אלא לתת בלבד. כמה? ככל האפשר. ורק ככל האפשר. אנו אדונים יחידים להחלטותינו . קשה הדבר, אך זו זכות גדולה:

החופש לתת.

  


אבישג