title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - פרשת ויקהל

פרשת ויקהל

לאחר כל הציוויים וההקדמות, קורא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי, על מנת שיתחיל במְלֶאכֶת המַחֲשָׁבֶת של עשיית המשכן.

בצלאל מתואר כאדם המַלֵּא ברוּחַ אֱלֹוהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וכבעל יכולת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ. זהו בצלאל האומן, ששמו היווה השראה לבוריס שץ, מייסד בית הספר לאומנות בירושלים.

אך לצד היותו של בצלאל בעל יכולת לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹות, ולצד כישורי היצירה, העשיה והאומנות שלו, מוסיפה התורה עוד שלוש מילים: 'וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ'.

התרגום הירושלמי, ובעקבותיו פרשנים נוספים מסבירים כי כוונת התורה היא שבצלאל לא היה רק רב אומן, אלא גם אחראי ללמד את שאר האומנים שעסקו בעשיית המשכן וכליו, ולהורות להם את שיש להם לעשות.

רבי חיים בן עטר מזהה בבצלאל לא רק את הכישרון להורות, אלא גם את הנכונות הנפשית. הוא מזכיר לנו כי היו במהלך ההיסטוריה היהודית גם כאלו שלא רצו להורות:

בא לשלול מה שנכתב בפרק שלישי במסכת יומא על בית גרמו שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים ועל בית אבטינס שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת.

והודיענו הכתוב כי עליו ועל שכמותו יאמר זכר צדיק לברכה

כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה

 

בית גרמו ובית אבטינס היו משפחות ירושלמיות בימי הבית, שלא הסכימו לחלוק את הידע שלהן עם אחרים. פעמים רבות אדם זוכה לכישורים במתת אלוהים, באומנות כמו גם בתחומים אחרים.

מתוך הנחה שבית גרמו ובית אבטינס היו בבסיסם אנשים טובים (כך אנו מסתכלים הרי על כל אדם, דנים לכף זכות...), נראה שניתן להבין את הנטיה שלהם לשמור את הידע בתוך הבית. לא רק שיקולים כלכליים יכולים להביא להחלטה כזו, אלא גם הרצון לשמור על ייחודיות, ואולי החשש שלא כל מי שילמד מהם ידע ליישם את מה שלמד בצורה מיטבית.

אלא שבצלאל ניחן בכישורים יוצאי דופן גם בתוככי ליבו. בצלאל הנדיב חולק את הידע שלו, את הסודות המקצועיים ואת גילוייו הפנימיים עם תלמידיו, ולא חושש מכך.

ייתכן כי דווקא בשל כך מדגישה התורה מיד את שותפו, שמגיע מאחרון השבטים, אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. בצלאל מלמד את כולם, ומסתמך על כולם.

ואולי, בצלאל בעל הלב הרחב והפתוח לא רואה את עצמו כ'מלמד' אלא גם כלומד. מי שחושב שכל הידע והחכמה נמצאים אצלו, שומר אותם קרוב לחזהו ובכך שומר על מעמדו ועל כוחו. דווקא מי שיודע שיש לו גם מה ללמוד מאחר, מוכן וחפץ בשיתוף ובחברות, בלמידה הדדית. אם נדקדק נוכל למצוא גם לזה רמז בפסוק האומר: 'וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן'. הוּא וְאָהֳלִיאָב. כביכול שניהם ביחד – הבכיר והפחות – מורים ולומדים.


שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת צבי