title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על החסד

שלום רב קוראנו היקרים

 

חלפו שבועיים ויום מאז כתבתי אליכם

שבועיים בהם חוויתי תובנות והרגשות עמוקים.

רגשות חמלה, אומץ, התמודדות והרבה חסד.

אדם פוגש אדם וכל התוצאות של מפגשים שכאלו.

 

 

ובהמשך לכך מביא אני את סיפור המשלחת

אשר יצאה לברזיל לסייע באסון שאירע.

הסיפור נכתב בידי מפקד המשלחת

אל"מ גולן ואך (גיסי היקר- גילוי נאות)

ברזיל

בוצי.

זורם.

מבעבע.

נוזלי.

שחור.

צהוב.

חום.

חם.

מצחין

מרוח. 

מעוות.

ללא צורה מוגדרת.

מכל העולם הזה על מיליארדי תושביו

נמצאים בתוך הגיהינום הזה

רק הברזילאים

ואנחנו-

לירון.

ואורי.

ושי.

ויוחאי.

ואריאל.

ורפאל

ומיכאל

וכל מיני שמות

שבארץ נשמעים כל כך בנאליים

אבל כאן

הם מתגלגלים במתיקות אין סופית

על השפתיים

 

קולונל.

פונה אליי מפקד כוח החילוץ הברזילאי. מוחה זיעה עם כובע כתום. מרוח בבוץ. יש לי שאלה קשה בשבילך.

אני רואה את הייסורים בפניו.

הוא מביט על נהר הבוץ המבעבע על גדותיו הנוזליות למחצה ושואל:

מהי נקודת הזמן שבה נפסיק לחפש?

 

רק 60 שעות קודם להתמוטטות הסכרים שקברו 500 פועלים במזרח ברזיל, עוד היינו בארץ. בשעת ארוחת הצהריים של הפועלים במכרה פרצו וזרמו 12 מיליוני קוב של מי הסכרים במורד הערוץ. גאו וסחפו ושטפו וחתכו וכיסו את הפועלים. זרם המים האדיר עקר בניינים מיסודותיהם. מעך אוטובוסים ומשאיות ודהר כמעט 100 קילומטר דרומה משאיר אחריו חורבן והרס. תצלומי הלווין שקיבלנו בדרך לשדה התעופה לא הצליחו ללכוד את קווי המתאר המעוותים של השטח שבטבורו עמדנו.

ב 22:00 רטט הטלפון ל 132 חברי המשלחת: סדיר ומילואים. אנשי מנהלה ולוחמים. מהנדסים. מחלצים. כלבנים. אנשי זק"א. היחידה למשימות תת מימיות. מאבטחי היחידה לאבטחת אישים. לוחמי האש ומחלצים מהיחצ"א ומהחטיבה הסדירה.

 12 שעות לאחר מכן כבר היינו באוויר. במטוס אל-על בואינג 777 למחוז מינאס ג׳ראייס. ארץ המכרות. עם 16 טון ציוד. טכנולוגיות. ציוד חילוץ. ציוד צלילה ועבודה במים. אמצעי תקשורת מתקדמים ותרופות. 

פיקוד העורף פעל בעשרים אסונות טבע בעולם. טייפונים. רעידות אדמה. אבל לא  בשיטפון. למרות זאת, הייתי בטוח שהיכולות שהבאנו איתנו, יחד עם הניסיון שנצבר עד עכשיו, יתרמו את תרומתם הייחודית לניהול האסון.

קבלת הפנים החמה בשדה התעופה לימדה על המשך השבוע. הברזילאים מפגינים הערצה כלפי ישראל. ובייחוד על היכולות הטכנולוגיות ומהירות ההגעה.  במהלך השבוע נגלה גם את הפן של אנשי השמאל הברזילאים שציירו קריקטורה שלנו אומרים ״מצטערים שאיחרנו. היינו עסוקים ברצח פלסטינים״. נזכרתי שבהאיטי לאחר שהחלו להיערם בבית החולים הישראלי ערימות של גפיים כרותות מניתוחים מצילי חיים, העלילו ארגונים דומים שנשלחנו לשם כדי לקצור אברים לחולים ישראליים.

ועכשיו כאן. לאורך הערוץ הבוצי. בשטח שהוקף במספר מעגלים של כוחות ביטחון שמרחיקים את אלפי משפחות שרוצות להגיע לחיפושים, זאת  מחשש שיטבעו גם הן, רק אנחנו.  מכל העולם. חיילים ישראליים במדי זית וברזילאים באדום שחור. ואסטבו ואני, מפקדי הכוח המשותף על תלולית בוץ. לך תמצא עוד מדינה ששולחת את מיטב בניה ובנותיה למרחק 10,000 ק׳מ לחפש לכודים בבוץ. רק עם חפץ חיים. נדיר ומיוחד ממשפחות העמים.

השטח דומה לפניו של כוכב אחר. קפלי בוץ חומים ועמוקים. כתמים שחורים וצהובים ממתכות המכרה מנמרים את השטח והערוץ זורם למטה. סמיך וכהה.

כשראיתי את הממצאים הראשוניים מתחת לקרקע חשבתי על המושג ויימח את כל היקום.  המים שעשויים להצמיח ברכה גדולה כל כך לעולם, יכולים גם למחות ממנו כל זכר.

תמונה ישראלית. אלי ואבי שגיא. אב ובנו. מחלצים ומומחי חבלים, מאבטחים חיילים שנכנסים לבוץ טובעני. לצידם אנשי הילת״ם שמעבירים חבלים מגדה אחת של הנהר לשניה. ניצן. נגדת מיחידת הכלבנים. עוקץ. מריצה בפעם השניה את הכלב מעל חור בבוץ שחפרו קצינות מחטיבת החילוץ. הכלב נובח. נמצא לכוד נוסף. גם הוא מת.

מהי נקודת הזמן שבה נפסיק לחפש? שואל אסטבו.

ואנחנו הבנו שהמפתח להצלחת המשלחת הזו. היא היכולת לתת לקולונל הברזילאי תשובה. קוראים לזה אצלנו ״למסגר את הבעיה״ ובמקרה של השיטפון הזה האתגר יהיה לנסות ולהבין לאן זרמו 300 עובדי המכרה שטרם נמצאו.

ראשית. החלטנו לתת צורה למשטח הבוץ הענקי ולסמן את מיקומם של כל המבנים כפי שהיו. המהנדסים שלנו התחילו למדוד את השטח למתוח סרטי סימון לבנים כצלעות מבנים ולשלט אותו. ״המסעדה״. ״מרכז ההדרכה״. ״חניית אוטובוסים״.

בארץ. במפקדת פיקוד העורף ברמלה עובדים עבורנו 24/7 אנשי אגמי״ם. מחלקת מיצוי מידע. אנליסטים. גאולוגיים. מיפוי ולווינים. הם אוספים עבורנו את כל המידע ושולחים אותו אלינו לסמארטפונים ולטאבלטים. השטח המעוות מתחיל להתכסות בריבועים. 

אני רואה את אסטבו מתבונן מעל כתפי לפלאפון ורואה הדמיה ממוחשבת על עומק המים המוערך ועל מודל כיווני הזרימה של השיטפון...

פעולה כל כך פשוטה כמו סימוני המבנים התבררה כמועילה מאין כמוה. חפירה פשוטה באזור שסומן חדר האוכל העלתה שהגענו לשירותים של המבנה.

בתוכם מצאנו גופת נערה. לאחריה שני גברים.

מהארץ אני מקבל כתבה שהכותרת שלה היא ׳מלאכים בברזיל׳. מסתכל על המחלצים וחושב כמה שזה נכון.

מתחת לסימון של מה שהיה פעם המעבדה הכימית של המפעל אנחנו מוצאים עוד שלושה. אנחנו מתחילים להבין לאן הוטחו האנשים במורד הנהר.

בפינה אחרת של האזור הצליחו חיילים שלנו יחד עם אנשי זק׳א וכבאים ברזילאים  להוציא שני נספים מתוך המיניבוס שנמעך בלחץ המים. לאחר שהוכנסו לשקים הלבנים שאל אותם חיים אוטמזגין קצין זק"א, מה הם נוהגים לומר למת כטקס אשכבה.

הכבאים הברזילאים עמדו נוטפי זיעה ולא ענו. התבוננתי בהם.  חבורה של אנשים אמיצים שנפגשה כדי להילחם על חיי האדם וכבודו ואמרתי להם שלדתות שונות יש שפות שונות ויש רק שפה אחת המשותפת לכולם וזוהי השתיקה.

עמדנו דקה דומיה. דקה ארוכה ומרגשת.

 

מהארץ שולחים עכשיו כתבה צינית. אם האסון כל כך כבד. שואלים. למה ישראל היא היחידה ששלחה משלחת?

וכאן. בנהר הבוץ. אין לנו שאלה. נלחמים על חיי האדם. מי כמונו. עם משפחות הנעדרים שלנו יודע שלהחזיר לאדם החי את גופת אהובו היא הצלת חייו.

 

פרופורציות.

לאחר חילוץ אישה צילמתי את תעודת העובד שלה. צהובה וירוקה. Cerviso

שעה לאחר מכן הגיעה שעת הלחץ האמיתית. סוללת הפלאפון הגיעה לקו האדום. הנשימה מתקצרת. הראייה מתערפלת 😒. חייב למצוא מטען.

והנורא מכל קורה.

המכשיר נכבה.

ליד הגדה חונה רכב מקומי. אני ניגש אליו ומבקש שקע usb. הוא מחייך ומגיש לי חוט. אני רואה על החולצה שלו כרטיס צהוב ירוק. Cerviso

הטלפון מתעורר לשמחתי. העיגול מסתובב והמסך מואר. אני פותח אותו ועל המסך מופיעה התמונה  של המחולצת.

ופתאום מאוד שקט ברכב.

אני מסתכל על הנהג ורואה שעיניו נעוצות במסך.

מכיר? אני שואל.

והוא עונה זו חברה שלי. באתי לחפש אותה.

 

המשלחת הישראלית הצליחה לאתר 35 חללים בארבעה ימים של עבודה והשאירה תכנית מפורטת לגמר העבודות בשטח.

בנוסף הצליחה חוליית הסלולאר להוריד מרשימת הנעדרים עוד 26 שמות שהוכרזו על ידי המשטרה כנעדרים אך נמצאו בחיים במקום אחר.

אסטבו קיבל תשובה מתי הוא מפסיק לחפש.

 

רגע של שבת שעברה. פרשת משפטים.

שאלתי את עצמי איך הייתה פועלת מדינת ישראל במידה והיו נקברים לה מאות פועלים.

בקריסת החניון ברמת החייל. כשחיפשנו 6 נעדרים היו כ 400 מחלצים בבור וכל המדינה סביבנו עד ראש הממשלה.

ופתאום חשבתי על העבד העברי.

ועל הקושיה שהייתה לי תמיד, איך התורה מאפשרת מציאות כזו. ואז היכו בי המילים.

כי תקנה.

אמנם אתה בעליו. אתה מנחה אותו והוא משרת אותך.

אבל אתה היהודי -אחראי לו. לחייו. לשלומו. לאשתו. לגופו.

ואם צריך

לחילוצו.

 

והשבת הבאה. תרומה.

כשקראתי את הכותרת ׳מלאכים בשמי ברזיל׳ ראיתי  את הישראלים היפים שם. רחוק. וחשבתי על

הכרובים. שהיו סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו.

צומחים מתוך הארון. מקשה אחת זהב טהור.

ומגינים איש אל אחיו, מתוך שפניהם איש אל רעהו.     

באהבת אדם גדולה.

בדרך עץ החיים.

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך