title
title
title
title
title
title
משתפים - שיר וסיפור

לעמוס עוז - שלומית שניר, 31.12.2018

לא גבה קומה, ענק

בעומק רוחך

אנחנו מביאים אותך

היום, לבית עולם.

גשם פסק בחוץ

עולם מוריק, רחוץ

ממעל עטך, חיוכך,

עוטפים כמו חיבוק.

עינך הבהירות, עמוס

פקוחות בי עם מותך,

גם אם התריס מוגף

דלתי שלי פתוחה.

מן הכאב הצמחת אהבה

עם כה רבים חלקת סיפורך,

נביא בשער, עתים נרדף,

אך לא מרפה.  לך צמאנו

והתקשינו לקבל,

נוח בשלום, הגעת אל החוף

נותרה יצירתך

בה פרח ושיבולת

ואהבת אדם, להורות הדרך.


כלנית - שלומית שניר, 9.1.2019

תמיד הן היו שם. בגדרת-הפרות הסמוכה לשער קיבוץ-נווה, הקיבוץ בו צמחה הילה. כל-אימת, שעדר הפרות הועבר לאזור מרעה אחר, ו"קבוצת-הדר", כיתתה, קיבלה "יום חופשי" משנת צהריים, בחורף. הילה הייתה הולכת עם שתיים או שלוש מבנות כיתתה, לבקר אותן, את חברותיה הכלניות.

הן, היו רצות אל המרבד הצבעוני ומרחפות בו כדבורים עמלניות. שם, בתוך עננים, של עלים מנוצים, צמחו הכלניות.  פשוטות כמו נשימה, כמו אגלי טל, סוכריות מתוקות של הטבע. כל כלנית צעירה, נפקחה אל השמש, בעין שחורה-כחולה, מוקפת בטבעת לבנה, בין עליי כותרת קטיפתיים. הכלניות היו - לבנות, ורודות, כחולות, תכולות, ובשני מיניי סגולים, לגווניהם. סביבן הייתה אדמת בזלת כהה וערמות זבל קטנות. הפרות נהגו ללחך את העשב וצמחים נוספים, אך הכלניות אינן טובות לקיבתן, ולכן הניחו להן.

הילה אהבה ללכת על הכביש הדק שבין קיבוץ נווה ל"חורשת הארבעים", שלאחר מכן, קראו לה "חורשת טל". שם צמחו כלניות אדומות, על גבעולים גמישים וגבוהים. בשדה הפלחה שמול הכלניות האדומות, בצבצה אדמת האזור, קלה ואדמדמה, שגרמה לצבען העז.  עדיין לא היו אז, כללים להגנת הצומח, שאסרו קטיף פרחיי בר מוגנים. אמה נהגה לשים בצנצנת העגולה הקטנה, בכוננית שבדירתה - כלניות, ולעתים רקפות, או סיגליות תרבותיות שגידלה בגינתן.

כשהייתה הילה כבת תשע, עברה האם לדירה גדולה יותר בחלק העליון של נווה, שטיפס על ההר שלהם. האם, שהייתה לה הכשרה של גננית, הכינה בגינתה, שתי ערוגות עבור בנותיה: אילנה הצעירה והילה. במאור פנים הציעה להן, להעביר מהטבע לערוגותיהן, פקעות של כלניות ורקפות ולטפחן, והבטיחה לסייע להן בכך. הילה שמחה, והספיקה להעביר מספר פקעות לערוגתה, עד שהאם נתקפה באחד מדכאונותיה, והערוגה המובטחת נעזבה לנפשה.

כשגדלה מעט, ביקשה הילה מאמה, שתאמץ לביתן, צעיר או צעירה, שעבדו והתגוררו בנווה. אמה, הסכימה לכך, ושבחה את הילה באומרה, שאימוץ ומתן בית חם, הוא מעשה נכון וטוב. יוזמה זו אכן הבשילה עד סופה: האם, אמצה, כשנה, מורה לעברית, צעירה מארגנטינה, שהיגיעה לנווה להכשרה ולחיזוק השפה. שמה היה כלנית, ובינה לבין הילה נוצר קשר חם. משעזבה את הקיבוץ, נתנה להילה ספר מלהיב למזכרת, ושמו "השלושים וחמישה במאי", מאת אריך קסטנר. הספר ניצב גם היום במדף הספרים של הילה, מקומט קצת מרוב קריאה. על הדף הקדמי שלו, נכתב באותיות גדולות וכחולות: "להילה המטוקה מכלנית האוהבת". על האות ט' סימנה כלנית איקס, ומעליו רשמה את  האות ת'.