title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - "התשמע קולי"

שלום רב קוראנו היקרים

 

השבוע צוין יום עשרה בטבת

"יום הקדיש הכללי"

בו מזכירים וזוכרים אנו את נרצחי השואה

שמקום או תאריך הרצחם אינו ידוע.

 

השנה קיבל יום זה משמעות מחודשת

יום בו כולנו התייחדנו עם זכרה של אישה

מיוחדת במינה – רונה רמון ז"ל.

 

והבאתי כאן ארבעה הספדים כל אחד מרגש מקודמו-

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רַב,
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

בנאס"א קיימת מסורת ארוכת שנים: יוסטון שולחת "שיר השכמה" לאסטרונאוטים הנמצאים במשימה בחלל. רונה רמון, בחרה להקדיש את השיר "זמר נוגה" של המשוררת רחל לבעלה אילן רמון, וכך נשמע קולם של אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ בחלל.

לא במקרה בחרה רונה דווקא ב"זמר נוגה". הקיים שיר המעביר בצורה כל כך מדויקת את אותה תחושת געגוע של אישה המחכה לאהובה שיחזור מהמרחקים?

פחות משבועיים אחר כך, נספה רמון יחד עם ששת חבריו לצוות, כשהמעבורת קולומביה התפרקה עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ.

כמה שנים אחר כך נהרג גם הבן אסף בטיסת אימונים.

"זמר נוגה" מקבל פתאום רובד נוסף, או אולי חזר למשמעותו המקורית של רחל: געגוע ללא סוף שמח. געגוע שיימשך עד אחרון ימיה.

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי

רונה רמון. יהי זכרה ברוך

הספריה הלאומית

 

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏תקריב‏‏‏

 


 


רונה רמון
אהובה
אזכור אותך תמיד מחייכת
הרבה עצב עטף את חייך, ואת לא התכחשת לו
את הבטת בכאב הגדול באומץ וכוח
דיברת על האובדן וחיזקת נשים אחרות. רבות כל כך
אבל גם בחרת בחיים.
בחרת בהם בשביל ילדייך, שאותם אספת קרוב אל מתחת לכנפייך, עוטפת אותם באהבה, דואגת שיגורו מעליך ומצדדייך. כמו לא מוכנה לתת לאף אחד יותר להתרחק
כמה היית גאה בהם
את דאגת להוריך והיית אחות נהדרת, ועדיין, בין הקרן שהקמת והמשפחה וההנצחה, תמיד מצאת זמן לחברות
והיית מוקפת בהן. וכמה הן אהבו אותך
כל פעם שנפגשנו- בפגישות הארוכות האלו שבהן ראינו שקיעה בים ונשנשנו שטויות, ודיברנו ישר לבטן וללב- הרגשתי שנפלה בידי זכות גדולה שפינית לי את הזמן
ומכל פגישה איתך הייתי חוזרת בתחושה ששוב עשית אותי טובה יותר
ובעיקר תמיד חזרתי עם החיוך שלך שליווה אותי עוד ימים רבים
וכמה שהיית חזקה- מותו של אסף שבר את ליבך לרסיסים
אבל את היית הלוחמת הכי אמיצה והמורה כי מעצימה שהכרתי על חשיבות החיים.
הנה תמונה מהנסיעה שלנו לבית היתומים היהודים באודסה. שאליו נסעת כדי להעניק חיבוק לילדים שאין להם אמא וסחפת אחריך אותנו
תמונה עם החיוך שלך שיישאר איתי
נוחי בשלום על משכבך, לוחמת יקרה.

אני יודעת שאת מתחבקת עכשיו עם מי שהתגעגעת אליהם כל כך.

מחבקת אתכם יפתח, טל ונועה. כמה שהיא אהבה אתכם
עד הכוכבים.

ליהיא לפיד

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏לשבת‏‏‏‏

 


רונה שהכרתי היטיבה להכיר את השמיים. בהתחלה דרך אילן, אחר כך דרך אסף. יש פעמים, כמו היום, שאני עומדת מול השמיים ואינני מבינה אותם. אין מילים ואין הסבר, איך זה שגם רונה איננה.

כך קרה לי כשנפל בני אוריאל, כשנפטר אליעזר אישי, כשנפל בני השני אלירז, כשנפל גרמן רוז'קוב שאימצתי לי אותו כבן, והיה גם בן יחיד לאמו. כך קרה כששמעתי על אסף של רונה, והיום זה שוב חוזר כשנודע לנו שרונה איננה. אני עומדת מול אותם השמיים שרונה הכירה היטב, ואין לי מילים. פגשתי אותה פעמים רבות אבל בראשי נחרטו שלושה מפגשים

את רונה ואותי הפגיש הגורל. החיבור לארץ, לצה"ל, לחינוך. אבל לפני הכל היותנו שתי רעיות, שתי אמהות. ואיזו אמא רונה הייתה. אחד המפגשים המרגשים שלנו היה בשליחות לאודסה. נסענו יחד, קבוצת נשים, ללוות ילדים יתומים ביום הראשון שלהם בכיתה א'. אנחנו נכנסות אל החדר והילדים כמו מגנט, נמשכים כולם לרונה. ניגשים אליה, מתחילים לחבק, ללטף, כאילו בשבילם היא האדם הכי אהוב בעולם. שאלתי אותה: "רונה, איך זה שכולם רצים אלייך ככה?" והיא אומרת: "הילדים מרגישים אהבה ומיד מתחברים לאהבה הזאת". זאת הייתה רונה, שידעה להעניק לכולם

אני עוברת על יומניו של אילן שרונה הוציאה לאור בשנת 2001, בימים שבהם נערך לטיסה לחלל. הוא כתב לה: "רונהל'ה, אני חושב שאת נשמה, כל כך דואגת לכולם — חוץ מאשר לעצמך. רוצה שלכולם יהיה הכי טוב. נשמה שלי. אני רוצה לדאוג לך קצת, לתת לך רק קצת ממה שאת נותנת כל הזמן לכולנו". את האהבה הגדולה שלה רונה העניקה גם לילדי הארץ, בפרויקטים שיזמה על שמם של אילן ואסף.

המפגש השני, שלא יישכח ממני, היה במפגש מדליקי המשואות לקראת יום העצמאות ה־68 שבו רונה הדליקה משואה. כיוון שאני זכיתי להדליק משואה שנתיים לפני כן, היא פנתה אליי והתעניינה, "איך בזמן המעמד האדיר הזה, אנחנו יכולות לצלוח את המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות?"

נפלנו אחת בזרועות השנייה. דמענו על כך שיקירינו כל כך חסרים לנו דווקא ברגע החזק והמרגש הזה, אבל אז, בתוך רגע, היא צחקה ואמרה: "לי יש יתרון, שלך היו אנשי הקרקע, אצלי הם תמיד מסתכלים מהשמיים". יכולנו יחד לבכות אחת בזרועות השנייה ויכולנו יחד לצחוק על גורלנו.

המפגש השלישי היה כשהזמינה אותי להקשיב להרצאה שלה "כעוף החול". בסוף ההרצאה היא ניגשת אליי ושואלת: "כמה עוד נוכל להמשיך לדבר עליהם?" עצרנו רגע, הבטנו זו בזו והיה לנו ברור — עד יומנו האחרון. רונה נשאה את המורשת של אילן ושל אסף עד היום האחרון. כשפרסמה את יומניהם של אילן ואסף היא כתבה לי בהקדשה לספרה: "שנמשיך ליצור ולהשפיע". למרות כל מה שעברה, מה שהעסיק את רונה זה להמשיך ליצור ולהשפיע.

הסיפור של משפחת רמון הוא הסיפור של עם ישראל. של אנשים מגביהי עוף, שלא ויתרו וממשיכים ללכת, להגיע רחוק. לי יש בראש תמונה שוודאי עוברת בראשן של משפחות שכולות רבות, והיא תמונת היום שבו נתאחד שוב עם יקירינו.

במפגש הזה של רונה, שקורה ממש עכשיו, אני מדמיינת אותה פוגשת את אילן ואסף, ואומרת להם, "האם שמעתם את קולי? את קולכם שניסיתי להשמיע? השתדלתי. עשיתי כמיטב יכולתי".

ועכשיו הקול של רונה נדם, אבל הרוח שלה, רוח של אם, רוח של לוחמת אמיצה, רוח של דבקות בחיים, של אהבה ונתינה בלי קץ, רוח של עשייה ויצירה – הרוח עודנה איתנו. את הרוח הזאת רונה, אנחנו נמשיך כאן — בשביל אילן, בשביל אסף, בשבילך, בשבילנו.

מרים פרץ


הרב שי פירון על רונה רמון ז"ל:
לפני כשנה נתבקשתי להשתתף בחוג התנ"ך, בבית הנשיא ריבלין. הספר הנבחר היה ספר איוב. נתבקשתי לבחור לי בת זוג, שני שיעורים מגוונים, איש ואישה, חילוני ודתי. בחוצפה, התקשרתי לרונה ובקשתי ממנה להעביר יחד איתי את השיעור. התגובה המידית של רונה היתה: "למה אני?! מה הקשר ביני לבין איוב?!" 
במשפט אחד, סיכמה רונה את תפיסת עולמה: להסתכל קדימה, להתייחס לעבר ככנפיים ולא כמשקולת, לראות את סיפור חיינו בדרך של תקווה, לנהוג באצילות
רונה הסכימה ללמד איתי בתנאי שנשב יחד, שנינו, ונלמד את ספר איוב ומשמעותו. על אף שהיכרותנו נפרסה על פני כמה שנים, כאן פגשתי את רונה האחרת. שעות ארוכות של לימוד גרמו לנו להתמקד בפרק האחרון של הספר
" וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ. וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת (=רכוש). וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת... וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה ". אחריתו טובה מראשיתו, הוא התגבר על הכאב והכעס, על החורבן וההעדר. ולבסוף: " וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים". שאלתי את רונה: אני מבין שאיוב השתקם. שקם על הרגליים. שחזר לחיים של משמעות. אבל "שבע ימים"? ורונה הסבירה: "שבעה – פירושו שאני לא "רעבה", שאין חורים בסיפור חיי, שהחיים בהירים לי, ברורים לי. שובע הוא תחושה של מלאות". לרונה היו חיים מלאים, חיים של נתינה, חיים של עשיה למען הזולת
חודשים ספורים אחר כך, משהתגלתה המחלה, חזרנו לעיין בספר איוב, לשוחח על החיים וגם על המוות, שהפעם היה נוכח בחדר, תופס את החלל שביננו. והיא, אצילית, יפה מבפנים ומבחוץ, מלאת אור אך ספונה בכאבה, שאלה והשיבה, הקשתה, כמהה לחיים. ואת הרגע ההוא, כשהיא כואבת ובהירה, את הרגע שבו קראנו יחד את המילים הנוקבות של הפילוסוף לווינס לעולם לא אשכח: "הסתר פנים הוא השעה שבה האיש הצדיק אינו מוצא שום סעד חיצוני, השעה שבה שום מוסד לא מגן עליו, השעה שבה נחמת השכינה האלוהית בתוך הרגש הדתי הילדותי נמנעת ממנו גם היא, השעה שבה הפרט יכול לנצח רק בתוך תודעתו שלו, הווה אומר – רק דרך הסבל". ואחרי שקראנו היה שקט. ראיתי דמעות עדינות, רונה כואבת והאל שהסתתר
רונה, היתה צדיקה ישראלית, התגלמות חלום של דור.

 

רונה שסחפה אחריה אישים וארגונים

להגשמת והקמת חלומות

מחלום לעשייה.

 

זכתה בחייה הקצרים לצאת מתוך השבר

ולהמריא לגבהי שמיים.

 

יהי זכרה ברוך

ואנו ננסה להמשיך כולנו את הרצון לעשייה

לנתינה ולחלומות שיתגשמו.

 

 

שבת שלום

 

גדי ליאון

העורך