title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - פרשת ויגש

פרשת ויגש

 

יעקב ויוסף נפגשים בפרשתנו אחרי עשרים ושתים שנים של געגועים ואבל, באחד מהרגעים המרגשים של ספר בראשית ושל התנ"ך כולו. האב האוהב והמרומה והבן הדחוי והגולה נפגשים בארץ גושן, כאשר יוסף אוסר את מרכבתו לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שמייחל לראיית יוסף בְּטֶרֶם ימוּת.

והנה, כאשר התורה מתארת את המפגש, היא מתארת רק נושא אחד: וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. רק אחד מתואר ש'נראה', רק אחד נופל על הצואר, רק אחד בוכה.

רש"י מסביר כי יוסף הוא הבוכה (אולי כקריאה לשונית שממשיכה את נושא חלקו הראשון של הפסוק: וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה...), ויעקב, לדבריו 'קרא קריאת שמע'.

לעומתו, הרמב"ן מסביר אחרת. הוא מערים כמה קשיים על הסברו של רש"י, ובעיקר:

ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה

אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר הייאוש והאבל

או הבן הבכור המולך.

 

הרמב"ן משוכנע כי אם המסורת מספרת לנו על אחד שבוכה במפגש מרגש שכזה, הרי זה האב הזקן.

דמעתו של ההורה מצויה מכיוון שדרכו של עולם היא שדור הילדים ממשיך אחרי דור ההורים. יוסף אמנם קרא את שם בנו הבכור מְנַשֶּׁה, וזאת כתיאור לקושי בהתרחקותו מבֵּית אָבִיו, אך את שם בנו השני כבר קרא אֶפְרָיִם, כמתאר את העובדה שהאלוהים 'הִפְרַנִי... בְּאֶרֶץ עָנְיִי'.

לעומתו, יעקב מִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים... וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם.

דאגת ההורים לילדיהם באה לידי ביטוי לא רק בזמן אבל ואסון חלילה, אלא גם כדבר שבשגרה. אהבת אבא ואמא, השקעתם בילד, המסירות והמחשבה התמידית מהו הדבר הנכון (גם כשישנם מקרים, מן הסתם, בהם הם היו יכולים לנהוג אחר) – כל אלו נמצאים ברקע הצמיחה של כל ילד, ובכל גיל.

דבריו של הרמב"ן יכולים וצריכים ללמד את אלו מבינינו שזוכים והוריהם עוד נמצאים בשיא כוחם, להוקיר טובה ולהכיר תודה, לכבד ולהביע אהבה כלפיהם, בעודם בחיים. פעמים ובמהלך היומיום נחלשים הקשרים מהצד הילדי, ונזכרים בעצמת האחריות, הזכות והחובה הזו רק בדמדומי החיים או חלילה אחרי הסתלקותם.

אחרי הכל, דבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, האב והאם הזקנים, או הבן והבת ההולכים ומולכים...

 

שבת שלום, הרב אוׁרי ליפשיץ, רב טירת-צבי