title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - פרשת מקץ וחג החנוכה

פרשת מקץ וחג החנוכה

 

יוסף הפוגש את אחיו במצרים, מחליט להִתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם, ולדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת. בין השאר, הוא מטיח בהם האשמה חמורה 'וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם'. האחים המנסים להתגונן כנגד האשמתם בריגול טוענים להגנתם כמה טענות. בין השאר אומרים הם כי בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל – טענה שיכולה להסביר היטב את הגעתם למצרים. גם אמירתם כֵּנִים אֲנַחְנוּ נועדה לשכנע כי מעולם לֹא הָיוּ מְרַגְּלִים, וזו האמת.

אך בתוך הדברים הללו מסתתרת טענה נוספת. כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כך אומרים האחים ליוסף.

בהתבוננות על הטיעון הזה, הוא נראה קצת מוזר. וכי מה בכך שכולכם בני איש אחד? האם זה אומר שאינכם מרגלים? מה בכך יכול לשכנע את יוסף להגמיש את יחסו הנוקשה אל קבוצת הישראלים החשודים בריגול?

 

הרשב"ם מיישב ואומר כי האחים מנסים להסביר מדוע הם הולכים ביחד. אין בהתחברותנו 'עצה רעה' כעצת מרגלים, אלא הסיבה לקיבוצנו היא היותנו אחים מבטן. בעלי התוספות (וגם הספורנו) מסבירים כי אין זה סביר ולא מקובל לשלוח מרגלים שהם בני משפחה אחת, ומכאן חיזוק לטענתם בדבר חפותם.

 

מהרב דניאל כהן, רב היישוב בת עין, שמעתי פירוש אחר, דרשני, ונפלא ממש.

המרגל באופיו, מתבונן הוא מבחוץ. הוא מחפש את התורפות, את החולשות, את הסדקים. מבקר הוא ב'עין רעה' שמטרתה למוטט את מי שעומד מולו, ולהכות אותו שוק על ירך בבוא העת.

לעומת זאת, המאפיין של אנשים המעידים על עצמם 'אַחִים אֲנַחְנוּ' הוא ההיפך הגמור. מי שמתנהג באחווה, מעוניין הוא בטובתו של הזולת. רואה הוא בעין טובה את מה שיש לעומד מולו להציע, מטרתו היא הצלחתו והוצאתו לאור של רעהו, והוא שמח בשמחתו ושותף לכאביו.

בכך, טענת יוסף על עולמם הפנימי של האחים 'מרגלים אתם' נענית בטיעון נגדי 'אחים אנחנו'.

 

דברים אלו יכולים להאיר עוד את משפטו החמור של יוסף כלפי אחיו 'לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם'. זוהי לשון חריפה הנוגעת לאותה נקודה בדיוק. גם בעולם הגופני והמיני יש יכולת להיות 'מרגל', לחפש את ההנאה האישית ולחשוב על ניצול האחר, ולעומת זאת מוצעת הדרך של הכנות, של הברית, של החיפוש אחרי ההטבה למי שעומד מולי ולא למחשבות האדם על עצמו בלבד.

 

ומכאן אולי ביאור לזמן המתואר בהדלקת נרות החנוכה 'עד שתכלה רגל מן השוק'. הדלקת הנרות נועדה להביא אותנו לראות את האור של הזולת, לראות את הטוב שבו, גם לזה שעומד מולנו בשוק ואנו מתמקחים איתו על המחיר. ה'רגל שבשוק' היא מידתו של המרגל. המחשבה 'כיצד אוכל להפיק ממנו את המירב', היא מחשבה העומדת מבחוץ, הרואה רק את עצמה ולא את הזולת, והיא מנוגדת גם להיגיון הקפיטליסטי הבסיסי שמחפש לשלם מחיר הוגן עבור המוצר. (כמובן שהדברים נכונים גם כלפי המוכר, שעלול להיות בעל 'רגל בשוק' ולחפש להונות את הקונה ולא לספק לו את צרכיו בהגינות). הארת החנוכה צריכה להביא אותנו לכילוי הרגל מן השוק, להבאתה של האחווה על מרחבי החיים כולם – הקהילתיים, הבין-אישיים והכלכליים גם יחד.

 

שבת שלום וחג אורים שמח, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי