title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

היפני שהציל 6,000 יהודים

 

צ`יאונה סמפו סוגיהרה היה דיפלומט יפני ששירת כקונסול של האימפריה היפנית בליטא בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא ניצל את מעמדו ועזר לאלפי יהודים לצאת מהארץ בכך שנתן להם אשרות כדי שיוכלו לנסוע ליפן, אפילו שסיכן את הקריירה שלו, את חייו ואת בטחון משפחתו.

 

כאן סיפורו:

 

 

''

צ`יאונה סמפו סוגיהרה

 

 

סוגיהרה נולד ב-1 לינואר 1900 ביוטצ`ו, אזור כפרי במחוז צ`ובו ביפן. הוא נולד למשפחה מהמעמד הבינוני, אביו היה רופא מכובד ואמו הייתה צאצאית של מעמד הסמוראים. הוא סיים את לימודיו ב-1919 ואביו רצה שגם ילמד רפואה, אך הוא, הלך בעקבות נטיית לבו, התקבל באוניברסיטת ואסדה ועשה תואר בספרות אנגלית. זמן קצר לאחר מכן הוא עבר בהצלחה מבחן למלגה בחו"ל של משרד החוץ. המשרד גייס אותו ומינה אותו לחרבין, סין, שם הוא גם למד את השפה הרוסית והרגמנית, שסייעו לחזק את הקריירה הדיפלומטית שלו, ומאוחר יותר הפך לנציג של יפן לעניינים סובייטים.

 

לאחר מכן הוא התמנה לסגן שר החוץ במנצ`וריה, שם הוא התפטר בגלל שלא הסכים עם היחס האכזרי שהיפנים נתנו לאוכלוסייה הסינית. כבר אז, סוגיהרה הראה שהוא אדם יוצא דופן בסגל הדיפלומטי הקיסרי, שונה מהיפנים האחרים.

צ`יאונה סוגיהרה העדיף לציית למצפונו ולחיות לפי האמונות והמוסריות שהאמין בהן.

 

כאשר חזר ליפן נישא ליוקיקו קיקוצ`י וזמן קצר לאחר מכן, ב-1938 נשלח למשרד הדיפלומטי היפני בהלסינקי, פינלנד.

במרץ 1939 נשלח לקובנה כדי לפתוח את השירות הקונסולרי. זו הייתה בירתה הזמנית של ליטא באותו הזמן והייתה ממוקמת באופן אסטרטגי בין גרמניה הנאצית וברית המועצות.

 

''

 

 

 

סוגיהרה רק החל להסתגל לתפקידו הדיפלומטי החדש, כאשר הצבא הנאצי פלש לפולין בספטמבר של אותה השנה. התוצאה הייתה גל של יהודים פולניים שהחליטו לעזוב את המדינה שלהם ושעברו לליטא השכנה שנשארה ניטרלית.

איתם באו גם הסיפורים המצמררים של אכזריות הנאצים כלפי האוכלוסייה היהודית. אלו שברחו, עשו זאת ללא רכוש או כסף, ולכן האוכלוסייה היהודיה הליטאית עשתה הכל כדי לעזור עם כסף, בגדים ומחסה.

 

לפני המלחמה, חיו בקובנה 120,000 נפש, רבע מהם היו יהודים. ליטא עד אז, הייתה מובלעת של שלום ושגשוג עבורם. רוב היהודים הליטאים לא היו מודעים שהם במצב של סכנה, הם מזערו מה שקורה בפולין, למרות שהוזהרו ע"י הפליטים שהיהודים נרצחים באלפים. הם לא יכלו להאמין שבמאה ה-20 רצח עם כזה יכול להתרחש, והם המשיכו לחיות חיים נורמליים.

 

הדברים החלו להשתנות באמצע יוני 1940, כאשר הסובייטיים פלשו לליטא. עכשיו זה היה מאוחר מדי כדי לעזוב את הארץ. באופן אירוני, הסובייטים הרשו לצאת רק ליהודים שהגיעו מפולין לאזור ברית המועצות וזאת בתנאי שהמסמכים והאשרות תקינים.

 

ב-1940, רוב אירופה המערבית הייתה תחת שלטונם של הנאצים, למעט בריטניה, שנמצאה בודדת. שאר העולם היה כביכול חופשי, אך רוב המדינות הערימו מכשולים לעלייתם של פליטים יהודים ושלא לדבר על הסכנה בכל מקום באירופה הכבושה. ליהודים הפולנים לא היה לאן ללכת. הם הפכו למנודים.

 

בעיצומו של מצב נוראי דיפלומטי, סוגיהרה, הפך באופן פתאומי לחלק מרכזי בתוכנית הישרדות נואשת. גורלן של אלפי משפחות היו תלויות רק בו.

 

מהר מאוד החלו להגיע חדשות שהגרמנים מתקדמים במהירות לכיוון מזרח (לליטא). ביולי 1940, השלטונות הסובייטיים הורו, למען ביטחונם, שכל השגרירויות  הזרות יעזבו את קובנה. כמעט כל הקונסוליות נסגרו והסגל הדיפלומטי עזב את ליטא מייד, אבל סוגיהרה בקש להישאר בארץ וניתן לו אישור שהייה ל-20 יום.

הוא רצה לעזור איכשהו.

 

''

 

היטלר פרש את רשתו הארורה סביב מזרח אירופה והזמן עבור הפליטים אזל. זה היה הרגע שלחלק מהפליטים הפולניים עלה רעיון לתכנית, שאם היא תצליח, זו תהיה ההזדמנות האחרונה להימלט מהנאצים ולהישאר בחיים: הם גילו שלא היה צורך באשרת כניסה כדי לנסוע לאיים ההולנדיים בקריביים, קורסאו וגיאנה ההולנדית (כיום סורינאם). יתר על כן, הקונסול ההולנדי, יאן צוורטנדיק, היה מוכן להחתים את דרכוניהם באשרת כניסה.

 

אפילו עם דרכון שהוחתם ע"י הקונסול ההולנדי, ליהודים הייתה עדיין בעיה גדולה. ברור שבתקופה ההיא לא היו טיסות ישירות לאיים הקריביים. הם נאלצו לעזוב את ליטא ובשביל זה, היו צריכים לעבור דרך ברית המועצות. שוב שיחק להם המזל, כי הקונסול הסובייטי אהד את הפליטים ונתן להם לעבור, אך תחת תנאי אחד: חוץ מהויזה ההולנדית, הם צריכים גם לקבל אשרת מעבר יפנית, בדרך לאיים ההולנדיים.

 

''

פליטים פולניים בשערי הקונסוליה היפנית

 

בוקר אחד בסוף יולי 1940, סוגיהרה ומשפחתו התעוררו לקולם של קהל יהודי פולין שהתאספו מחוץ לקונסוליה. הפליטים ידעו שזו הזדמנותם היחידה. רק אם הקונסול היפני יתן להם את אשרות המעבר כדי לעבור דרך ארצו, היהודים יורשו לצאת מברית המועצות.

 

סוגיהרה היה נרגש מהמצב ורצה לעזור, אבל לא הייתה לו הסמכות להפיק כל כך הרבה אשרות ללא האישור של משרד החוץ בטוקיו. בשלוש הזדמנויות הוא שלח מברקים לממשלתו וביקש את האישור להנפיק את האשרות, אבל מטוקיו סירבו חד וחלק לבקשות. יפן לא רצתה לקבל פליטים יהודים כיוון שזה היה מקומם את בן בריתם היטלר.

 

''

סוגיהרה במשרדו בקונסוליה

 

לאחר שרשרת הסירובים של ממשלתו, סוגיהרה התייעץ על המצב עם אשתו. סוגיהרה היה צריך לקבל החלטה קשה. לפני כל, הוא היה גבר שחונך וגדל תחת המשמעת הקפדנית מסורתית של היפנים. עכשיו הוא היה דיפלומט מקצועי, שלפתע נאלץ לקבל החלטה קשה.

הוא ידע שכאיש ציבור רשמי הוא חייב לציית לפקודות האימפריה היפנית, למעשה, בצייתנות לקיסר שלו, הייתה מעלה שלימדו אותו לאורך כל חייו.

אבל מצד שני, דמו והקודים הסמוראים אמרו לו שבכל הזדמנות אפשרית, עליו לעזור לנזקקים.

הוא ידע טוב מאוד שאם הוא מפר את הוראות ממשלתו, הוא יפוטר, ישימו אותו ללעג וזו תהיה סופה של הקריירה הדיפלומטית שלו. במצב כזה, יקשה עליו לפרנס את משפחתו בעתיד. וזה במקרה הטוב, אם לא ייפול בידיים של הנאצים. אבל בסופו של דבר החליט לעשות את מה שצו מצפונו אמר. הוא החליט לחתום על אלפי האשרות כדי שהפליטים היהודים יוכלו להיכנס לארצו.

 

''

סוגיהרה ואשתו יוקיקו

 

במשך 29 יום, מה-31 ביולי ועד ה-28 באוגוסט של 1940, סוגיהרה ואשתו יוקיקו, הקדישו כדי לחתום על האשרות בידיהם. שעה אחר שעה, יום אחר יום, במשך 4 השבועות האלה כתבו, חתמו והחתימו כ-300 ויזות ביום. העבודה הייתה כה מאומצת, שבסוף היום, אשתו יוקיקו הצטרכה לעסות את ידיו הכואבות והעייפות של הקונסול. אפילו לא היה להם זמן לעצור ולאכול, כי הם לא רצו להיכשל ולאכזב את כל האנשים האלה שעמדו בתור יום ולילה מול הקונסוליה. הוא רצה להציל את כולם.

 

למרות כל הרצון הזה של הקונסול הצעיר, חלק מהפליטים היו כל כך נואשים, שהם התחילו לטפס על הקירות כדי להיכנס לקונסוליה. חלקם מהם נכנסו בהחלטה לנשק את רגלי הקונסול כדי להשיג את האשרה, דבר זה זעזע את הדיפלומט הצעיר. העובדה שבן אדם היה מוכן לנשק את רגליו כדי להציל את חייו ואת חיי בני משפחתו, אמרה לו כמה נואשים הם האנשים האלה זה אישר לו שהוא עושה את הדבר הנכון. הסצנה הזו נתנה יותר אומץ לקונסול, כל כך הרבה אומץ שהוא יצא בחוץ וניגש לקהל הגדול הממתין מחוץ לקונסוליה. הוא הרגיע אותם ונשבע להם שהוא יעשה ככל שביכולתו כדי לעזור להם.

 

לבסוף הוא מסר להם אלפי אשרות (אומרים שלפחות 6,000), רבים ככל שיכל לחתום, עד שהסובייטיים אילצו אותו לסגור את הקונסוליה ולעזוב את ליטא.

 

יש עדויות רבות של ניצולים שהיו עדים לכך שסוגיהרה המשיך לחתום אשרות על נייר רשמי של השגרירות, כאשר היה כבר בתוך הרכבת ו"זרק אותם דרך החלון עד הרגע שהרכבת יצאה מהתחנה".

 

''

אחת האשרות שהנפיק סוגיהרה

 

אחד הדברים האחרונים שעשה לפני שנפרד וכשכבר הרכבת החלה לנסוע, היה לתת את החותמת הרשמית של האשרות ודי הרבה ניירות לפליט שהיה חברו, אשר אומרים שהמשיך להפיק את הויזות והציל בכך עוד יהודים.

 

הפליטים היהודים שקבלו את האשרות מסוגיהרה, נסעו ברכבת עד מוסקבה ולאחר מכן לעיר הסיבירית וולדיווסטוק, נמל ימי שמול חופי יפן. רובם הפליגו משם לקובה, יפן.

 

לאחר ששהו בקובה זמן מה, הם הועברו לשנחאי בסין. אלפי היהודים הפולנים שהיו שם הודות האשרות של הקונסול היפני, שרדו תחת חסותה של הממשלה היפנית בשנחאי. באותם חודשים הגיעו כ-10,000 פליטים שנמלטו מהשואה, רובם הודות סוגיהרה.

 

''

הקונסוליה הישנה של יפן בליטא

 

למרות סרבנותו, הממשלה היפנית ידעה על כישוריו הדיפלומטיים של סוגיהרה ושהוא יהיה שימושי במהלך העימות, סיבה מדוע לא פוטר עד 1945, כאשר המלחמה הסתיימה, באופן אוטומטי הופרד ממשרד החוץ. כל הקריירה ארוכת השנים שלו נקטעה והקונסול לשעבר נאלץ להתחיל מחדש מאפס.

כדי לפרנס את משפחתו הוא החל למכור נורות מדלת לדלת ואם היה לו קצת מזל, מדי פעם מצא עבודה כמתרגם במשרה חלקית. הוא חשב שעם כישורי השפה שלו ילך לו טוב יותר בברית המועצות, וזה היה עוד אתגר שהיה עליו להתמודד, כאשר לקח איתו את משפחתו בחיפוש אחר עבודה.

בשני העשורים האחרונים בחייו עבד כמנהל יצוא של חברה במוסקבה

 

''

אנדרטה לזכר סוגיהרה בליטל טוקיו בלוס אנג`לס

 

שארית חייו עבר עליו באנונימיות מוחלטת, עד שב-1968 יהושע נשרי, חבר בשגרירות ישראל בטוקיו ואחד הניצולים בזכות סיגיהרה, לבסוף הצליח לאתר אותו. נשרי היה נער מתבגר ב-1940 כאשר קיבל את האשרה מידיו של הקונסול היפני.

 

קבוצת הפליטים שניצלה הודות לסוגיהרה, הגישה עתירה להכלילו במוזיאון `יד ושם`. ב-1985 צ`יאונה סמפו סוגיהרה הפך ל``חסיד אומות העולם``. סוגיהרה היה חולה מכדי להגיע לישראל, לכן אשתו ובנו הסכימו להשתתף לטקס לכבודו. הקונסול לשעבר ובני משפחתו קיבלו אזרחות ישראלית לכל החיים.

סוגיהרה נפטר שנה לאחר מכן, ב-31 ביולי 1986.

 

''

בטכס לזכרו של סיגיהרה.          אלמנתו עם ואלדס אדמקוס, נשיא לשעבר של ליטא

 

למרות הפרסום בישראל ובמדינות אחרות, הוא נשאר זר בארץ מוצאו. רק כאשר משלחת יהודית גדולה מרחבי העולם, כולל השגריר הישראלי ביפן, הגיעו ללוויה שלו, רק אז נודע לשכניו, את המעשים הגדולים שעשה האיש הזה.

 

 

לצפייה בסרטון אודותיו לחלק א' לחצו כאן

  לצפייה בסרטון אודותיו לחלק ב' לחצו כאן

 

לצפייה בסרטו של אדיר זיק על זרח ורהפטיג שניצל על ידיו לחצו כאן




לקריאת הכתבה במקור לחצו כאן