title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים גליון 237

ליז זמורה – סגירת מעגל

"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא"

לכל אדם ישנן חוויות בחיים. חוויות יפות, משמחות, נעימות וגם לצערנו חוויות קשות ומצערות. בתחילת חודש תמוז, לפני שנתיים, זכינו לחוות חוויה מאוד-מאוד מרגשת הסוגרת מעגל בפרק חייהם של ליז ואחותה ג'יזל.

פעמים רבות מספרת ליז את סיפורה בתקופת השואה בה הייתה מוסתרת עם אחותה ג'יזל אצל משפחה נוצרית.

כידוע ליז חיפשה כ- 20 שנה את המשפחה ששמרה עליהן ולפני ארבע שנים באוגוסט 2011 מצאה אותה כאשר קיבלה מחבר ילדות רשימה של משפחות שהסתירו ילדים בשואה.

מדובר בשתי אחיות ואח בעיר וינייה סיר סיין בצרפת שאימן הגב' ז'אן בק היא זו שקיבלה את ליז וג'יזל בשנת 1943.

מכיוון שהאם כבר לא בחיים, אי אפשר היה לקבל מידע מה בדיוק היה באותן שנים. אבל התחיל קשר טלפוני עם שתי הבנות והבן והתבררה התמונה הבאה.

הגב' ז'אן בק הייתה בת 22 עם ילדה בת שנתיים כשקיבלה את ליז וג'יזל. בעלה פול בק נשבה ע"י הגרמנים במלחמה בקו מז'ינו ולא היה בבית. אחר כך הוא ברח מהשבי והגיע הביתה אבל היה צריך לברוח מהבית שמא יתפשו אותו. בינתיים נכנסה הגב' ז'אן בק להריון וילדה את ז'אן פול.

כך אפשר אולי להסביר למה הוחזרו ליז וג'יזל לאימן לפני תום המלחמה. יתכן והגב' בק כבר לא הייתה מסוגלת לטפל בהן עם ילדה קטנה ולפני או אחרי לידה.

בני הגב' בק לא שמעו מאימן סיפורים על התקופה ההיא. הן רק שמעו שהאמא הסתירה ילדות יהודיות, שהסבתא, אימה של הגב' בק גרה לידן ועזרה לה, וששנים אח"כ הסבתא אמרה שהיא דואגת מה קרה לשתי הבנות שהוחזרו לאימן.

בכל מקרה האם לקחה סיכון רב בהסתרת ילדות יהודיות, כי משפחה שנתפשה ע"י הגרמנים הסתירה יהודים, נענשה.

העיר וינייה נמצאת כאמור סמוך לפריס (מדרום) ונשאלת השאלה: איך לא היה מסוכן להסתיר שם יהודים?

מתברר שבכפר הזה הייתה באותה תקופה התנגדות רבה לגרמנים והמחתרת הצרפתית הייתה מאד פעילה שם.

גם התברר שהכומר המקומי היה חבר במחתרת והוא עודד את אנשי הכפר להסתיר יהודים. אולי הגרמנים פחדו להיכנס לכפר. מי יודע.

ליז וג'יזל לא הוסתרו מפני אנשי הכפר. ליז זוכרת שכל יום ראשון קיבלה צלב והלכה לכנסיה. כל אחד בכפר ובודאי הכומר ידעו שלגב' בק יש רק בת אחת ואיך פתאום הופיעו עוד שתיים?

ברשימה שליז מצאה את עצמה, יש עוד 5 משפחות מהכפר שהסתירו ילדים. ראש העיר, בהתרגשות רבה, לקח את הדף ובמו ידיו צילם אותו כדי לנסות לחפש את המשפחות.

לאחר שכל הפרטים האלו התבררו היה חשוב לליז לדאוג לכך שהגב' בק, שהצילה את חייה וחיי אחותה תוך סיכון עצמי ובתנאי משפחה קשים מאד,זכאית לקבל מ"יד ושם" את אות חסידי אומות העולם.

ליז פנתה ל"יד ושם", סיפקה את כל המסמכים שהם ביקשו וב"יד ושם" התחיל התהליך שכולל בירורים, בדיקת האמת, עמידה בקריטריונים נאותים ולבסוף דיון של וועדה המאשרת או לא את מתן האות.זה לא תהליך אוטומטי פשוט, וכך צריך להיות.

קיבלנו מ"יד ושם" הודעה שהוחלט להעניק לגב' בק את האות. כאן התחיל התהליך של הכנת הטקס. עיריית וינייה עמדה על כך שהטקס יתקיים בעיר ושהיא תארגן אותו ולא בשגרירות ישראל בפריס.

שתי האחיות לבית בק בתחילה לא כ"כ הפנימו מה זה האות ומה משמעות הדבר. לאט לאט מתוך שיחות טלפונית רבות עם ליז וג'יזל ופגישה עם חברה יהודיה למדה קלודט בתה הבכורה של הגב' בק מה זה יהודי, ויהודי דתי, ואכן הפגישה אח"כ הייתה מאד מרגשת גם בביתה וגם בטקס.

ליז ומסייה לה דיק סגן ראש העיר התחילו לארגן את הטקס. היה ברור לסגן ראש העיר שיהיה כיבוד והכיבוד צריך להיות כשר. ליז עמדה על כך שבארגון היום תהיה פגישה מוקדמת שלנו עם בני המשפחה ולא נראה אותם לראשונה בטקס. ואכן כך היה. הוא מצידו ביקש שליז ואחותה יספרו את סיפורן בבית הספר בוינייה כי זה חשוב ואכן סיפרו.

וכך מצאנו את עצמנו מכינים את הנסיעה לצרפת. ליז וג'יזל היו צריכות להכין נאומים לטקס ואת הסיפור שלהן בבית הספר בשפה הצרפתית. לליז היה מאד קשה להכין נאומים בצרפתית כי מאז שעלתה ארצה ונישאה לצבר הפסיקה כמעט כליל להשתמש בשפה זו. בעזרת מרים טרופר, שעברה תהליך דומה של הענקת האות למציליה, כתבה ליז את נאומה לטקס ומתרגמת מקצועית תרגמה את החוברת שיש לה על סיפור חייה כדי שתוכל לספר בבית הספר.

לאחר מכן בעזרת חברות דוברות צרפתית ובשינון עצמי תרגלה ליז את הכתוב.

את החוברת הזאת שהוספנו לה תמונות הדפסנו בעשרים עותקים וחילקנו למשפחה ולמקורבים בצרפת.לאחרונה כתב לנו סגן ראש העיר שהוא צילם עוד 20 עותקים וחילק אותם.

יום לפני הטקס טסנו לצרפת. ליז,ג'יזל,אני ושלומית בתנו על תקן של נספחת לענייני היסטוריה וצלמת.

ביום הטקס נשלחה אלינו לפריס מכונית מיוחדת של העירייה בלווי נציג העירייה שהיה לא פחות מאשר מפקד המשטרה המקומית, כדי לקחת אותנו לוינייה (מרחק כשעה נסיעה). הם ליוו אותנו כל היום עד להחזרתנו לאחר הטקס. קודם נסענו לביתה של הבת הבכורה קלודט. שם פגשנו את בעלה, בתה ואחותה ארלט שנולדה אחרי המלחמה. הפגישה הייתה מאד חמה ומרגשת. הם התכוננו לה היטב. גם הכינו כיבוד כשר, גם תמונות מהעבר ואפילו קראו ספר על ארגון OSE בו מופיעות ליז וג'יזל. ההרגשה הייתה של קרובי משפחה שנפגשים. אחרי החלפת חוויות נסענו לפגוש את הבן ז'אן פול אותו ליז וג'יזל כבר הכירו. פגשנו אותו בביתה של יעל מהקהילה היהודית אותה ידידה ששנתיים לפני כן "גילתה" שהיא מכירה אותו וקידמה את מציאת המשפחה כאשר ליז שמעה אותו אומר בטלפון "כן, אני פול בק ואמי הסתירה שתי ילדות במלחמה".

הגענו לטקס עצמו שנערך באולם קטן של העירייה. השתתפו כמאה איש חברים של ליז, משפחת הגב' בק וידידים שלהם ומוזמני העירייה.

הטקס נפתח בהאזנה לשיר הפרטיזנים הצרפתים (תוך כדי זמזום של הקהל)ולאחריו הנאומים. ראש העיר פתח.

בדבריו שיבח ראש העיר את הגב' בק על המעשה האציל שעשתה ואמר ש"אלו שהצילו יהודים החזירו את הכבוד לאנושות". הוא אמר שהוא מתכוון לקרוא שם רחוב על שמה של הגב' בק.

אחריו דיברה נציגת "יד ושם" שהסבירה מה זה אות חסידי אומות העולם, כמה חשוב לעם היהודי להודות לאלו שהצילו יהודים ושאלפים רבים קיבלו אות זה. לדבריה עד כה יותר מ-26,000 מדליות הוענקו בכ-30 מדינות. ובצרפת 3,760 מדליות.

אחריה דיברה ליז. נאום שוטף בצרפתית משובחת. היא ציינה את המימרה הידועה "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא". סיפרה איך מצאה את המשפחה והסבירה שלולא הצלתה ע"י הגב' ז'אן בק כנראה לא הייתה נשארת בחיים. היא הודתה לגב' בק על אומץ ליבה והמסירות שלה כשלקחה אותן וטיפלה בהן.

ג'יזל אחותה דיברה בהתרגשות רבה. היא הזכירה את בני משפחתן שלא זכו להינצל ונרצחו ע"י הנאצים.

הקהל מאד התרגש. היא הסבירה שהגב' בק במעשיה הייתה שליחתו של הקב"ה בהצלתן וסיימה בכך שהיום יש לה ולבעלה ב"ה 51 נכדים ונינים. כשהקהל שמע את המספר הוא נדהם בהתחלה ואח"כ מחה כפיים.

אחרי דברי ג'יזל העניקה נציגת "יד ושם" את התעודה והמדליה לאחות הבכורה קלודט שקיבלה אותם בשם אימה.

קלודט בדבריה אמרה שהיא לא זוכרת הרבה בהיותה אז רק בת שלוש אבל מידי פעם שמעה מאימה ומסבתה סיפורים על שתי הבנות. היא ציינה שאימה הייתה אז בלי בעלה שהיה בשבי הגרמני ושהם מאד שמחים שליז וג'יזל מצאו אותם והן יכולות להרגיש עכשיו כמו אחיות. אחריה דיבר נציג הקהילות היהודיות גם הוא על חשיבות המעשה של הצלת יהודים.

לאחר מכן קריינית קראה פואמה על ה"טלאי הצהוב".

הטקס נגמר בשירת המנון התקווה ולאחריו ההמנון הצרפתי המרסלייז.

כאן הוזמן הקהל ליהנות מהכיבוד העשיר שהודגש שהוא כשר.

כל הקהל נשאר באולם עוד זמן רב לשיחות רעים, כולל ראש העיר.

לסיכום היה טקס מאד מרשים ומושקע. מסתבר שלאנשי העיר מאד חשובה העובדה שבעיר שלהם הצילו יהודים והם רואים בזה כבוד רב ויוצאים מגדרם לציין את זה. גם הסתבר לנו ונאמר לנו שקבלת אות חסידי אומות העולם הוא משהו שמאד נחשב אצלם ובכלל באומות העולם.

אחרי הטקס חזרנו לפריס נרגשים ומלאי חוויות.

למחרת לקחה אותנו עוד פעם המכונית של העיריה לוינייה כדי שליז וג'יזל יספרו את סיפורן בבית הספר.

הגענו לבית הספר שם חיכה לנו המנהל עם שתי כיתות של תלמידים בני 15-16.היו גם קלודט בתה של הגב' בק ובעלה.מנהל בית הספר פתח והסביר שהתלמידים למדו על השואה. ליז סיפרה, בצרפתית רהוטה ושוטפת, את סיפורה והתלמידים הקשיבו יותר משעה. לאחר מכן ענתה ג'יזל לשאלות התלמידים.

בסוף הראו ליז וג'יזל את תמונות המשפחות שלנו לתלמידים ואז קם בעלה של קלודט ואמר להם "אם אימה של קלודט לא הייתה מצילה את ליז וג'יזל,כל זה (כ-90 נפשות שבתמונות)לא היה". הדברים האלו מאד הרשימו את התלמידים.

מבית הספר נסענו לבית הקברות ועלינו לקבריהן של הגב' ז'אן בק ואימה.

משם נסענו לבית בו נשמרו ליז וג'יזל בתקופת המלחמה.

למזלנו הרב אחד הדיירים הגיע בדיוק כשהיינו שם וכך יכולנו להיכנס לחצר.

אחרי הבית הקדמי מול הגדר המשכנו ללכת בתוך החצר ולפתע ליז רואה חצר ישנה, מדרגות ישנות, דלת של הדירה הישנה, והיא קיבלה הבזק בלב.זה המקום שהיינו....מאד התרגשה במיוחד שהיא שומעת מהאחיות מספרות שכאן היו תרנגולות וכאן חזיר ומספרות איך היו החיים.

ההתרגשות הייתה רבה מאד. גם בנות משפחת בק לא היו שם מאז נמכר הבית לפני עשרות שנים. לליז חזרו זכרונות ילדות מהמשק הקטן שהיה אז שם, המדרגות, ובכלל צורת הבית.

הדייר שגר שם עכשיו כל כך התרגש מהסיפור שלפני שהלכנו הוא הביא לליז אבן קטנה ואמר לה "את האבן הזאת הבאתי מנורמנדי (החוף בו פלשו בנות הברית כדי להדוף ולנצח את הצבא הגרמני).אני חושב שמקומה של האבן הוא על איזו מצבת זיכרון לנרצחים בשואה. אני מבקש שתשימי שם את האבן". מאד התרגשנו.

את הערב סיימנו במסעדה כשרה בפריס. רוז'ה בעלה של קלודט לא ויתר לנו והזמין מקום במסעדה כשרה כדי לסיים את הביקור באווירה משפחתית.

אנקדוטה.כשהוא הלך לשלם לבעלת המסעדה, יהודיה מטוניס, היא שאלה אותו משהו והוא סיפר לה את הסיפור. היא כל כך התרגשה שהפסיקה את עבודתה, לקחה את בנה המשמש שם כמלצר, ובאה לשולחננו כדי לשמוע במשך כמעט חצי שעה את כל הסיפור של ליז.

למחרת, ביום השלישי, נפגשנו בבית קפה של חברים של ליז מבית הילדים. שם הם נפגשים אחת לשבוע. היו שם שבעה חברים וגם מוריס שמצא את הרשימה. הוא לא רוצה להעניק את אות חסידי אומות העולם למשפחה כי סבל אצלם. חבר אחר סיפר שהוא דוקא כן רוצה אבל אחותו שהייתה אז בת 8 שימשה את המשפחה כמשרתת ולכן היא לא מסכימה להעניק להם את האות. היה מאד מעניין ומרגש לשמוע מכל אחד את סיפורו.

ביום ששי, לאחר ששלומית ואני חזרנו הביתה ביקרו ליז וג'יזל במחנה "דרונסי" בהדרכתו של מוריס, אשר כל שנה ביום השואה הוא נמצא שם ומחזיק את דגל מדינת ישראל. זה מחנה המעבר אליו נאספו וממנו נשלחו לאושוויץ אביהן של ליז וג'יזל ועוד בני משפחתן, עם כל יהודי צרפת ולא רק צרפת שנשלחו לאושוויץ.

ביום ראשון אורגן (בלי שום קשר לטקס שלנו) סיור של יוצאי בית הילדים של OSE בטברני ((TAVERNY.בסיור השתתפו כ-80 בוגרים וליז ואחותה פגשו שם חברי ילדות שמאז שנפרדו לא נפגשו. מאד ריגש את ליז לראות את המדרגות הלוליניות שהיא זוכרת משם, החדרים וכל חברי הילדות.

היו גם מצגות של תמונות מאותה תקופה בה מצאו ליז וג'יזל את עצמן. ברור שהביקור נגמר בצילום משותף דומה לצילום שקיים אצל ליז מלפני 65 שנה.

למחרת חזרו גם ליז וג'יזל הביתה מלאות רשמים, חוויות ורגשות.

גם אנחנו שלומית ואני חזרנו מהביקור בצרפת עם חוויות מאד עוצמתיות. שלומית הביעה את חוויותיה בכתב.

לי כצבר לא היו מעולם מפגשים קרובים עם גויים.לא תמיד אנחנו נפגשים איתם בצד היפה ואפילו האציל.

התברר לי שהחיים של היהודים עם הגויים בחו"ל הם מאד קרובים וידידותיים וזה מסביר את נישואי התערובת הרבים שיש שם. חלק גדול מהחברים שהיו עם ליז בבתי הילדים נשואים היום בנישואי תערובת. מסתבר שכמו שקיימת סכנה גדולה לעם היהודי כאשר הגויים מתנהגים אליו באכזריות, כך קיימת סכנה גדולה לעם היהודי כשהגויים מתייחסים אליו כשווים ובידידות שאז ישנה התבוללות רבה.

מתבקשת המסקנה שהמקום הבטוח לקיומו של העם היהודי הוא במדינתו.

ראיתי גם עד כמה מדינת ישראל והעם היהודי מוערכים אצל הגויים איתם נפגשנו. אחרת ממה שאפשר להבין לעתים מכלי התקשורת.

אנחנו עדיין מעכלים את החוויות שחווינו.ובודאי הן ישארו אצלנו זמן רב.

שלומית כתבה בין היתר שלכל אחד חשוב מה קרה בעברו. קטע נסתר בן שנתיים, קריטי בחייהן של ליז וג'יזל, שלא היה ידוע להן עד היום בדיוק מה היה בו, נפתח והואר.

חשוב לנו מאד שיכולנו להכיר תודה למשפחה שהצילה את ליז וג'יזל ולתושבי העיר ששיתפו איתה פעולה גם אם היום אלו רק הדור השני.

כך נסגר המעגל שתחילתו ב- 1943 וסופו ב – 2013 בדיוק שבעים ושתיים שנים אחר כך.

אריה זמורה

שדה-אליהו