title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - פרשת נח

פרשת נח

סופה של פרשת בראשית משמיע לנו את אחד הפסוקים העצובים בתנ"ך, המתאר את מה שעובר כביכול בתוך עולמו הפנימי של בורא עולם, כשהוא רואה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּֽוֹם. התיאור הנוגה מסתכם בהחלטה למחות את האדם ואת כל העולם 'כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם', אך קודם לו השיקוף של ליבו של ה' ועצבונו: וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ.

יש מהמפרשים שהסבירו שהכוונה שהקב"ה התעצב בגלל ליבו של האדם (עליו נאמר קודם שמחשבותיו רעות). יש שהסבירו שהקב"ה היה עצוב על גורלו של האדם והצטער בשבילו.

הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר שהביטוי 'אל ליבו' חלילה שייתפס כהגשמת האל, וכל משמעותו היא שהקדוש ברוך הוא לא פנה אל נביא או שליח להודיע לו את הכרעתו:

...אל לבו - הוא הענין אשר יהגה ולא יאמרהו לזולתו.

וכן כל ענין שרצהו השם ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון,

יאמר עליו ויאמר ה' אל לבו...

ומפני שדור המבול לא התבאר בתורה שליחות שלוח להם בעת ההיא ולא הזהירם,

נאמר בעבורם כי ה' כעס עליהם בלבו.

וכן כשהיה רצונו בשלא יהיה עוד מבול, לא אמר לנביא לך והגד להם זה. ולזה נאמר אל לבו.

 

הרמב"ם, על פי דרכו, מרחיק את ההגשמה מה', ורואה בתיאור של 'אל ליבו' עדות לכך שלא נשלח נביא לדור המבול. תוך כדי דבריו מלמדנו הרמב"ם לשים לב לאמור בפרשתנו, פרשת נח, לאחר המבול.

גם שם חוזר הביטוי 'אל ליבו', והפעם לא כתיאור של עצבותו של ה', אלא כמרחב בו מתקבלת ההחלטה שלא לשוב על המבול, ולהמיר את הקללה בברכה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל־לִבּוֹ, לֹֽא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָֽאָדָם.. וַיְבָרֶךְ אֱלֹוהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו...

 

ואולי התורה מלמדת אותנו על דרכו של הלב, ושמא גם על ליבו של האדם.

המפגש עם התסכול והעצב, קולות הייאוש והאכזבה, רגשות האשם וההחמצה הוא חלק מהעולם שלנו.

פעמים, שהעצב שבלב מוליד מחשבות של 'ניחמתי כי עשיתים', של 'אמחה את כל אשר בראתי'. אך סופה של הפרשה מלמד שאותו הלב עצמו יכול להחליט לברך ולא לקלל, לבחור בבריאה ולא בכליה, לשמוח ולא להיעצב. אין שינוי מהותי בין העולם של לפני המבול לזה שאחריו. האדם מתגלה בחולשתו לפני ה' גם אחרי יציאת נח ובניו מן התיבה, ובאותן מילים (כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו). ועדיין, הלב יכול להיות משכן לאמון, להתגברות, לבחירה בחיים, להעדפת האור על החושך, למציאת חן ושכל טוב, ולפריה ורביה. 

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי