title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

"אני שומעת את קולו של היטלר":

פעמון נאצי מפלג כפר קטן בגרמניה

הכפר הרקסהיים אם ברג חצוי בשאלה מה לעשות בפעמון עם צלב קרס שהתגלה בכנסייה. במדינה שהתגאתה בהתמודדות עם עברה האפל, פעם אולי היתה לכך תשובה קלה. אך הימין הקיצוני מתחזק, וכעת צצים קולות אחרים

ניו-יורק טיימס 4.09.2018

 

הפעמון עם צלב הקרס והכיתוב "הכל למען המולדת — אדולף היטלר", בכפר הרקסהיים אם ברג. 

רבים מהתושבים רוצים לשמור עליו  צילום: LENA MUCHA / NYT

 

אחרי שגילתה את צלב הקרס חרוט על הפעמון, סירבה סיגריד פטרס להמשיך לנגן על עוגב הכנסייה. הרחק מעין הציבור, במעלה גרם מדרגות רעוע מעץ, בתוך מגדל הכנסייה הצהוב, תלוי הפעמון — באותו המקום שבו נתלה בראשונה ב–1934 על ידי ראש הכפר הרקסהיים אם ברג בחבל היין, בדרום מערב גרמניה. הוא קטן משני הפעמונים שמצדדיו ומכוסה בלשלשת יונים, אבל צלב הקרס ניתן לזיהוי בבירור, וגם הכתובת "הכל למען המולדת — אדולף היטלר".

"אנשים התחתנו מתחת לצלב הקרס בלי לדעת זאת", אומרת פטרס, מורה למוזיקה בגמלאות. כשהיא פרסמה את דבר גילוי הפעמון בראשונה בשנה שעברה, הגיע הסיפור לכותרות העיתונים ברחבי מדינה. ארגונים יהודיים דרשו שהפעמון יוסר. מועצת הכנסייה המקומית אסרה שייעשה שימוש בפעמון ומנהלת הכנסייה האזורית אף הציעה לממן את החלפתו. כ–20 ערים אחרות בגרמניה בדקו מיד את פעמוני כנסיותיהם וגילו עליהם צלבי קרס. הם נפטרו מהם מיד. במקרה אחד בצפון גרמניה, שבו העירייה לא פעלה מיד, נטלו התושבים את היוזמה לידיהם, פרצו למגדל הכנסייה והסירו את הפעמון בעצמם. על דלת הכנסייה תלו פתק "ניקיון האביב 2018".

המחלוקת ביחס לפעמון פילגה את הכפר המנומנם, הצופה על מישור נטוע כרמים, שבו מתגוררים כ–750 בני אדם. פטרס כונתה "בוגדת" וגרוע מזה. הפיצרייה המקומית קיבלה הזמנות ל"פיצה נאצית". בתוך הקקופוניה שנוצרה החליטו רבים מתושבי הכפר לעמוד על שלהם. הם רוצים לשמור על הפעמון שלהם, למרות ואולי בגלל העובדה שזה יותר משנה לועגים לכפר ומכנים אותו "הכפר הנאצי". "לא ניתן לשאר העולם להכתיב לנו מה לעשות עם הפעמון שלנו", אמר ראש הכפר גאורג ולקר, שנבחר בדצמבר שעבר כמועמד עצמאי, על סמך הבטחה שישאיר את הפעמון במקומו.

ולקר בן ה–72, שהיה לפני כן כומר כפרי, מתכנן להצמיד לקיר הכנסייה לוחית ועליה סיפורו של הפעמון. "זה חלק מההיסטוריה", אמר ולקר בסיור שערכנו באחרונה בכפר, "אסור שנשכח את ההיסטוריה או נעמיד פנים שהיא לא התרחשה. זו הסיבה לכך שהפעמון צריך להישאר". ואולם בעיני אחרים זו הסיבה שיש לסלקו.

 

הכומר מיינהארדט בכנסייה בהרקסהיים אם ברג, במאי האחרון. חושב שהשיח סביב הנושא הפך להיסטרי   צילום: LENA MUCHA / NYT

"אנחנו מדברים על פעמון שנתלה בתקופה הנאציונל סוציאליזם ומוקדש לרוצח המונים", אומר מרקוס קראוס, נפח המתגורר בכפר עם אשתו וארבעת ילדיו, "זהותנו כגרמנים אחרי המלחמה בנויה על התנתקות מההיסטוריה הזו".

ההיסטוריה לעולם אינה רחוקה מפני השטח בגרמניה, אומה שתחת המשטר הנאצי רצחה שישה מיליוני יהודים ומתגאה בכך שהיא מתמודדת עם עברה הבעייתי בכנות חסרת רחמים. ואולם עתה, כשמפלגה מהימין הקיצוני היא מפלגת האופוזיציה הראשית בפרלמנט, ההתמודדות הזאת נעשית קשה יותר ויותר. אחד ממנהיגי המפלגה אלטרנטיבה לגרמניה התייחס באחרונה לתקופה הנאצית כמו ל"לשלשת של ציפורים" בהיסטוריה. אחר קרא לשינוי של "180 מעלות" באופן שבו גרמנים מתייחסים להיסטוריה שלהם. בשבוע האחרון השתולל אספסוף זועם — חלקו תוך הצדעה במועל יד — בעיר קמניץ במזרח גרמניה, ורדף בקבוצות אחרי מהגרים כהי עור.

כשהפעמון הפך סוגיה במחלוקת, אמר קודמו של ולקר בתפקיד, רונלד בקר, שלא כל מה שהיטלר עשה היה רע. "היו גם דברים שהוא יזם שבהם אנחנו עדיין משתמשים היום", אמר בקר לערוץ הטלוויזיה ARD. הוא אולץ להתפטר. אולם עמדותיו נשמעות מכל עבר בכיכר המרכזית בכפר. קבוצת תושבים שישבה על ספסל באחד הערבים מנתה את התשתיות שנבנו בתקופת שלטונם של הנאצים: כביש מהיר בין היידלברג למנהיים, שכונת מגורים בפריינסהיים השכנה. "שנהרוס את כל זה?", שואל רולנד פוקס, המתגורר סמוך לכנסיה, "זה אבסורדי".

 

לנקוב בשם הפושעים

גם לוולקר, שהיה בעבר סטודנט מורד מהשמאל, היו פליטות פה. הוא אמר פעם ש"אזרחים גרמנים" היו קורבנות של הנאצים, ורמז (לא בכוונה, כך אמר) שהיהודים לא היו גרמנים. כמה מהתגובות הללו זעזעו תושבים דוגמת בטינה הברר, ביולוגית וסופרת. "הטרידו אותי כמה מהדברים שנאמרו", אמרה, "הייתי מכנה אותם דברי ימין קיצוני". "אלה האנשים שאני מכירה", הוסיפה, "ואני תוהה, האם אוכל לשבת לצדם בחגיגת היין הקרובה".

  

הכנסייה בכפר הרקסהיים אם ברג, במאי האחרון. נגנית העוגב מסרבת לנגן מאז שגילתה על צלב הקרס    

צילום: LENA MUCHA / NYT

 

בהרקסהיים הפכה ההיסטוריה לנושא אישי. ולקר, שלימד בעבר בבית הספר שבו לימדה פטרס ואף היה מיודד אתה, אוהב לספר שחמה, ראש העיירה השכנה, היה נאצי נלהב וכי בעלה מנפרד כתב על כך. "אבל הוא טוען שאביו לא התייחס רע ליהודים בעלי חנויות כפי שהתייחסו אליהם אחרים. אותי זה מגעיל".

בני הזוג פטרס מצביעים, מצדם, על סבו של ולקר שהיה מפקד בכיר בוורמאכט. "אף אחד לא אחראי כמובן לסבו ולסבתו, אבל מר ולקר אוהב לדבר בפומבי על סבו. זה גורם לך לתהות".

כשמועצת הכפר ביקשה מההיסטוריון המחוזי רונלד פאול להרצות על הרקסהיים בתקופת הנאצים, הוא נדרש "לא לנקוב באף שם", בקשה שהוא סירב לה. צאצאי ראש הכפר הנאצי, שתלה את הפעמון, עדיין מתגוררים בו. "עבר מספיק זמן", אמר פאול. "אנחנו נוקבים בשמותיהם של קורבנות פשעי התקופה הנאצית, ועלינו לנקוב גם בשמותיהם של מבצעי הפשעים". הוא סבור שיש להוריד את הפעמון, "אחרת הכפר לא ישוב לשלוותו".

פעמון צלב הקרס היה חדש לפטרס, אבל היו אנשים שידעו עליו במשך שנים. כשוולקר שימש כומר הכפר, בשנות ה–80 וה–90, הוא נהג להדריך בני נוער לקונפירמציה (טקס דתי של הצטרפות לקהל המאמינים) ולעתים קרובות לקח בני נוער למגדל כדי שיראו את הפעמון. אחד מהם, אריק האס, היסטוריון חובב ועובד בתעשיית היין המקומית, אצר ב–2005 תערוכה לרגל יום השנה ה–60 לתום מלחמת העולם השנייה, שבה נראתה תמונה של הפעמון. אך לדבריו, מעטים שמו לב אליו או חשבו שראוי להתווכח עליו.

האס — שסיפר שסבו לחץ את ידו של היטלר ולא רחץ אותה שלושה שבועות לאחר מכן — סבור כי איש לא התרגש לפני 13 שנים, משום שההיסטוריה המכוערת של גרמניה נחשבה חלק מהעבר הרחוק, ושריד מוסתר כמו הפעמון לא נחשב משהו סמלי במיוחד. באותה תקופה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" אפילו לא היתה קיימת. כיום היא המפלגה השלישית בגודלה במדינה. "הרבה איסורים הופרו", אמר האס. "היום אפשר לומר דברים שאי אפשר היה לומר אז".

ואולם ככל שהימין הקיצוני צובר השפעה, סבורים רבים שצלב קרס על פעמון בכנסייה חדל להיות משהו שאפשר להתעלם ממנו. מאז נודע על הפעמון, ניאו־נאצים כבר הפגינו בהרקסהיים בדרישה שיישאר במקומו. תושבי הכפר התגייסו נגד ה"פולשים" הזרים ועלו עליהם במספרם, אך חלקם נותרו מצולקים ממה שקרה. "זה היה מפחיד. הם היו מקצועיים במיוחד", נזכרה סנדרה מורש, שהשתתפה בהפגנת הנגד עם בנה בן השנתיים וסבה בן ה–90.

שיצלצל בהלווייתי

סביב הפעמון יש גם היסטוריה. אחדים מתושבי המקום רוצים שהוא יישאר במקומו בגלל הזיכרונות הקשורים בו — הם התחתנו והטבילו את ילדיהם מתחתיו.

דורה יוטר חיה בהרקסהיים כל חייה. ב–1934, כשהובא הפעמון לכנסייה, היא היתה בת 12 וכתבה חיבור על הטקס שנערך לכבודו. "כל רחובות הכפר קושטו בדגלים", כתבה אז. כיום היא בת 96 וזוכרת שאותו היום היה אירוע "בעל חשיבות רבה" בילדותה. לפני ימים אחדים היא צלצלה לראש העירייה בבקשה לצלצל בפעמון בהלווייתה. ולקר הבטיח לה שכך ייעשה, אך הדבר אינו תלוי בו. הפעמון שייך אמנם לכפר, אך המגדל שבו הוא שוכן שייך לכנסייה המסרבת — בינתיים — לצלצל בו.

הכומר הנוכחי, הלמוט מיינהארדט, אמר כי לדעתו, הוויכוח על הפעמון הפך היסטרי במידה מסוימת. למשל, כשפטרס אומרת שהיא שומעת את "קולו של היטלר" כשהפעמון מצלצל. מיינהארדט נשאל פעם אם גם הוא שומע את קולו של היטלר כשהפעמון מצלצל. "לא, אני שומע את הצליל 'דוֹ'", ענה הכומר. "למחרת היום קראתי באינטרנט שאני 'הכומר הנאצי'", הוסיף.

אחדים מהתושבים שינו את דעתם בעניין גורל הפעמון. "חשבתי שנוכל להשאיר אותו, לקבוע שלט ולערוך אירועים שנתיים", אמרה הברר הביולוגית. "אך קורבנות הנאצים ומשפחותיהם מרגישים שהפעמון הזה בלתי נסבל, וזה מספיק לי. חייבים לסלק את הפעמון הזה. זו חובתנו המוסרית".

 

לקריאת הכתבה של קתרין בנהולד בניו יורק טיימס לחצו כאן