title
title
title
title
title
title
משב רוח - בין מים למים

בין מים למים

כשפרסם מאיר שלו את ספרו "גינת בר" כבש את ליבנו בתיאורי עולם השיחים, הצמחים, העצים והפרחים המעשירים את חיינו.

פעמים רבות אני חשה כי את רחשי ליבי ביטא, ויודעת אני כי אינני היחידה.

אף-על-פי-כן כל אדם ו"גינתו" שלו. לא זו השתולה בפתח בתינו אלא ה"גינה" המלווה את חיינו משנות ילדות ועד היום הזה. אלו הצמחים, הפרחים והשיחים הדוברים אלינו בשפתם שפת הטעם והריח, צמח-צמח צבעו, ניחוחו וטעמו.

 

חיי נחלקים לשניים. שנות ילדותי בכפר מולדתי בשפלה ושנות בגרותי כאן בעמק בית שאן. (זה שמו בעיני, עד היום הזה!)

מידי פעם משתכרת אני בשיכרון ולא מיין, אלא שכרון השחייה באגם המופלא ה"סחנה", עולה באפי ריח הטיון. בליווי המים הקרירים נושא אותי הניחוח הירוק הזה אל ימים רחוקים ב"ארץ" אחרת. השפלה, היא ארץ הולדתי. ימים חמים מוכי צרובי שמש, ואני משרכת דרכי אחר רגליו הארוכות של אבא בנעלי הגבוהות הכבדות קדימה קדימה אל הים. שיחי ההגה הקוצנית דוקרים את קרסולי, גרגרי אדמה שחורה לחופי נחל אלכסנדר בין דיונות לדיונות של חול צהבהב. כבר כלו המים במימיה הצבאית ורק הצמא למים הקרירים, אשר מצפים בחוף מכמורת דוחפני הלאה הלאה... אך משעולה ריח הטיון באפי חייתה נפשי. והנה הגענו לחופיו של הנחל הירוק, נחל אלכסנדר, המבשר את קרבתו של חוף מכמורת, שמה הוא נבלע ומתלכד עם הים הגדול.

האוויר כולו רווי מאדי המים השוהים באזור הנחל נושמים לרווחה.

והנה אנו כאן, בעמק הזה שהוא שלי עתה, שרויה בשלווה במים הצלולים המופלאים של המעיין האזורי (כן גם בביתי שלי מעיין יש...זה נושא לפרק אחר) ושוב עולה הריח הירוק הזה באפי, ונדמה כי עוד מעט יצוצו וייראו גם פרחים הצהובים, שמשות זורחות וריחניות.

לעולם ילווני ניחוח הטיון בין ים לאגם, בין נוף לנוף, בין השפלה לעמק שם זורמים חיי בין מים למים.

צילמה: אתי חן-ברייר ניר דוד


אבישג