title
title
title
title
title
title
משב רוח גליון 237

הבנה והנאה

לפני שבוע התייחסתי לדברי לאה גולדברג, אך המקור לא היה תחת ידי. מתוך כבוד למשוררת הגדולה רצוני להביא את דבריה ככתבם וכלשונם מתוך המבוא למאמרה "חמישה פרקים ביסודות השירה"("עיונים" חוברת כ"ח) ירושלים תשי"ז

שואלת לאה גולדברג:

"האין ניתוח השירה פוגע בהרגשת השלמות?

האין הוא ממית את הנפש החיה המפעמת בשיר?"

והרי תשובה:

"שאלות כאלו נשאלות לעיתים קרובות כשאנו באים לנתח שיר (או כל יצירה אמנותית אחרת) ומבקשים לפרקה ליסודותיה. יש סוג של ביקורת המתנגד מאוד לניתוח מדוקדק של יצירה שירית. יש הטוענים, שהשירה- כל כוחה ברמיזה, בהלכי הנפש שבה, מי שניתן לו חוש להבנת הדברים האלה יבין בלי פירושים-ומי שלא ניתן לו...

אכן מי שלא ניתן לו חוש כזה מלכתחילה מה יהיה עליו? האם עליו לותר לעולמים על תענוג זה של קריאת יצירותיהם של משוררים? אין ספק שלא כל אדם חונן במידה שווה של הרגשת-שירה והבנתה. יש אנשים "שיריים" ובלתי "שיריים", ממש כאשר ישנם אנשים מוזיקאליים ובלתי-מןזיקאליים. אבל אנו יודעים עתה, שלגבי אדם שאיננו חרש, קיימת אפשרות פיתוח של חוש שמיעתו עד כדי דרגה מסוימת של הנאה ממוזיקה. וכן אפשר לפתח גם את החוש לשירה, לא כל שכן לגבי אלה שהחוש ניתן להם, אלא מתוך אי-ידיעה טעמם פגום. האדם הקורא בשעת קונצרט פארטיטורה, זוכה על פי הרוב בתוספת הבנה של היצירה שהוא שומע, מעמיק יותר בקליטתה, וכן האדם שדרכי השירה הפורמאליים נהירים לו עשוי לרדת ביתר הבנה אל עומקו של שיר...

עץ הדעת הוא, כפי שכתוב, עץ הדעת טוב ורע. אמנם על פי המסורת, משטעם האדם הראשון מפרי עץ הדעת, גורש מגן העדן. אך בחיינו שלנו, שאינם שלמות מוחלטת, הטועמים מעץ-הדעת טוב ורע נטרדים מגן העדן של טפשים וזוכים בדעת הטוב..."

עד כאן דבריה של לאה גולדברג.

הסברתי ובקשתי לומר כי כל לימוד כלשהו בכל ענין בשירה, בציור, בפילוסופיה, בקולנוע, ובכל שטח דעת כלשהו מקנה לנו כלים להבנה להרחבה ולהנאה כפולה ומכופלת.

הקיץ לפנינו, עיתותינו בידינו, לראות, לקרוא, ליהנות מהצגה טובה מקריאת ספר טוב, משמיעת קונצרט משובח ככל שנבין כך תגדל הנאתנו.

בילוי נעים!