title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

תוקעים בשופר במחנה סקרז'יסקו



בהתקרב הימים הנוראים,  גילה רבי יצחקל אזניהם של מקורביו החרדים לדבר השם,  שנפשו חשקה מאוד לקיים בראש השנה את מצוות התורה: " תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".

האנשים תמהו ,  ושאלו את הרביהאפשר להעלות על הדעת דבר כזה?  לתקוע בשופר במחנה ריכוז? ומניין ניקח שופר?

הדבר אפשרי בהחלט,  השיב הרבי בנחת,  נבקש מפולני,  מאחד מבעלי המלאכה במסגרייה שיביא עמו למחנה ראש של בעל חיים, ומאחת מקרניו נתקין את השופר.  נשלם לו לפולני מכסף שנאסוף בינינו למטרה זו.

מקורבי הרבי הקשיבו לדבריו ונבוכו,  לא ידעו כיצד להגיב.  כל אחד מהם חשב בלבו- כך סיפרו האנשים אחרי המלחמה- שאין כל סיכוי לממש את הרעיון היפה כשלעצמו.  הדבר נראה להם פשוט בלתי מציאותי,  בלתי ניתן בשום פנים ואופן להגשמה.  בצורה עדינה,  ובדרך ארץ , ניסו לשכנע את הרבי שלא יתייגע בתוכנית למימוש משאלתו נוכח הסכנות בהן קשור -עצם הטיפול בדבר.

הרבי לא השתכנע . לא חדל מלדבר על חשיבותו של קיום מצוות תקיעת שופר שהינה  "חֹק לְיִּשְרָאֵּל הוּא מִּשְׁפָט לֵּאלֹהֵּי יַעֲקֹב"  מצווה שראוי לקיימה דווקא בשעה קשה כזאת לעם ישראל ושביכולתה לעורר את מידת הרחמים ולדחוק את מידת הדין. הוא ביקש ממקורביו שתחת להרפות ידיו , יאזרו עוז ורצון לעזור שיהא שופר במחנה לתקוע בו.

בסופו של דבר התגייסו מקורביו של הרבי למימוש משאלתו.  נאסף כסף , ונמצא פולני שהסכים תמורת תשלום הגון, להגניב ראש בעל חיים עם קרניים למחנה.  לאחר ימים ביצע הלה את המשימה שהוטלה עליו . הבריח למחנה ראש בעל חיים,  אך, - - האכזבה הייתה מרה,  היה זה ראש פר שמקרניו אין מתקינים שופר,  כנאמר בגמרא...

מקורביו של רבי יצחקל הורידו ידיים . נכונים היו להסתלק מן העניין כולו.  טענו שראש השנה ממשמש ובא,  ואם להתחיל הכל מחדש , לא יספיק הזמן בדי לבצע את הדבר,  מה עוד,  טענו,  כשאין מומחה לדבר, היינו,  אדם שיידע להתקין שופר מן הקרן,  גם אם תוברח שנית למחנה.

הרבי לא שועה לדבריהם. לא וויתר.  ביקש,  התחנן שיסבירו לפולני איזה בעל חיים דרוש בכדי שניתן יהיה להתקין שופר מאחת מקרניו, שופר כהלכתו.  מקורביו נאמניו של הרבי אספו מחדש כסף בינם לבין עצמם,  ולאחר שהעניין הוסבר היטב -לפולני,  השכיל הלה להגניב ראש איל,  על קרניו והוא בא על שכרו.

שמחתו של הרבי היתה רבה מאוד.  פניו צהלו מתקווה שאכן יתקעו בשופר בתפילות ראש־השנה בצריפו.  אלא,  שעתה עמדה השאלה הדחופה:  על מי אפשר להטיל את עשיית השופר ? מי יידע להתקינו ? מי יסכים לעסוק במלאכה זו ,  והיכן ייּעשה הדבר?

לפתע נזכר שבן עירו,  אסיר במחנה , ושמו משה וינטרטר,  שאביו,  והוא עצמו,  היו מבאי ביתו,  משובץ בעבודה באחת המסגריות, ובהזדמנות הראשונה הודיעו שמבקש לראותו בעניין חשוב מאוד.

ר ' משה הנ"ל מיהר להגיע לצריפו של הרבי.  כבר בראשית השיחה הכניסו רבי יצחקל בסוד העניין,  סיפר לו את כל הסיפור של הקרן,  ואמר לו כי ברצונו להטיל עליו להתקין את השופר , ובכך יזכה ציבור יהודי שלם בקיום מצוות עשה מן התורה.

ר'  משה עמד לפני הרבי בדחילו ורחימו . אך גם נבוך היה.  לא ידע מה להשיב על דבריו . וכי מניין הוא יידע להתקין שופר?

איך עושים את זה? מאידך,  חלפה בו מחשבה , האם כאשר שובץ לעבודה במסגריה,  היה לו מושג מה לעשות שם?  כלום מסגר היה פעם ? למד את המקצוע הזה ? אם כן,  אולי יעזור השם ובאמצעותו ימלא את רצונו של הצדיק ומשהו באמת יצא מזה ? אולי?

ומה יהיה,  דחקה מחשבה אחרת את קודמתה,  אם ייכנס גרמני למסגריה וימצאנו עוסק בהתקנת השופר?  כיצד יסביר לו את הדבר?  במה יצטדק?

עמד ר'  משה ,נבוך ושתק.  רבי יצחקל ראהו בֿמבוכתו,  פתח ואמר לו: "עשה תעשה את השופר , וגם תצליח.  אל פחד.  בעזרת השם יעבור הכל בשלום , ולך,  משה׳לה אני מבטיחך ש...

ר' משה נרתם לעבודה . נעשה הכל בזהירות,  במסירות נפש.  לפי הדרכתו של הרבי עשה,  ועל פי הוראותיו.  התעלם מן הסכנות האורבות.  הייתה לו ברכתו של רבי יצחקל.

ממש לפני ראש השנה,  הופיע ר'  משה וינטרטר בצריפו של רבי יצחקל, וכשפניו ועיניו מביעות שמחה וגיל,  הוציא את השופר שהחביא מאחורי מקטורנו , והגישו לרבי . שופר כשר לתקוע בו.  כשר לפי ההלכה.

לא היה גבול לשמחתו של רבי יצחקל.  דמעות חדווה מילאו את עיניו הנוצצות.

מפה לאוזן נמסרה הידיעה על קיומו של שופר בידי הרבי.

"יתפללו בציבור בצריפו של הרבי" נתבשרו האנשים שהיה להם עניין בדבר , ושמחו "גם יתקעו בשופר"  הוסיפו ומסרו איש לרעהו.

הגיע ראש השנה.  שנת תש"ד.

אלה ששבו עם השחר ממשמרת לילה,  לא עלו על הדרגשים,  לא רצו לנוח.  מיהרו לצריפו של הרבי,  פנו שם לפינתו.  לא בשביל כולם הספיק המקום.  דלת הצריף נפתחה ונסגרה,  נפתחה ונסגרה,  עד שכמעט כולו התמלא מתפללים.  הרבי עבר לפני התיבה. התפלל בנעימות בלתי רגילה,  מילה במילה,  למען יוכלו הנאספים בצריפו לחזור עליהן,  באין סידור או מחזור בידיהם.

ולא היה לאנשים כוח להתאפק, להתפלל חרש.  מדי פעם פרצה זעקה מן הלב,  אנחה עמוקה, ואת המלים עצמן שטפו גלי דמעות והמיסון.

ואחר כך...

אחר כך תקע רבי יצחקל בשופר שכה נכסף לו,  שכה רצה כי יהיה להם. תקיעות,  שברים ותרועות... יבבות,  יללות וגניחות... תפילה זכה, צרופה,  עלתה השמימה מצריפו של רבי יצחקל. תפילה של יהודים מוכים ומעונים במחנה ריכוז סקרז'יסקו, תפילה של יהודים גאים באמונתם ודבקים בהשם יתברך,  ובנצח ישראל.