title
title
title
title
title
title
משב רוח - סתיו

סְּתָיו

 

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏פרח‏, ‏‏צמח‏, ‏טבע‏‏‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏כל שנה כאילו שכחנו. נדמה לנו כי אפשר להשאיר את בריכת השחיה פתוחה. הרי הימים חמים!! אך כל שנה מחדש פתאום פורחים החצבים, והנה מחר מתחילה שנת הלימודים, והכל נגמר והכל מתחיל מחדש. אנו נושמים לרווחה "למסור" את הצאצאים למסגרות המקובלות ומברכים בשמחה את השגרה החוזרת לפתחנו.

ומרחוק או מקרוב קורצים כבר ה"ימים הנוראים" והחסידות בשמים אומרות לפתע בנענוע כנפיהן בלהקות גבוהות בתכלת השחקים – אכן עוברות אנחנו דרומה, הגיע הסתיו. ואנחנו יודעים כי אין טעם להשאיר בשעות הבוקר את המציל בבריכה והריהי ריקה.

נסעו מזה המוני האורחים ומצהלות הזאטוטים עברו לחצרות הגנים ולבית-הספר. לא הרגשנו איך לפתע בקומנו כבר נמשכת חשכת הליל... אם נאזין היטב גם נשמע את קול השופר. זה הזמן שנפשנו לפתע שואלת לדין וחשבון זה הזמן להארת החובות ולהקלת הנטל בסליחה. וכמו תמיד באחרית השנה ובראשיתה כופה הזמן נוכחותו העצומה  ברגעי היום יום– וכמו מציצות אלינו עיני הנצח מבעד לטרדות השגרה.

וכך כותבת לאה גולדברג

        בשיר                 "סתיו"

אשר אביא בראשו את שורותיו האחרונות – שהרי אנו תפר באיחוי העבר והעתיד:

"וְהַלֵּב עוֹד קַשּׁוּב

לְאַחְרוֹן פַּעֲמִי הַבְּשׂוֹרָה".

 

   סְּתָיו

 

מֵהֵד צְעָדַי לֹא נוֹתַר עוֹד

גַּם רַחַשׁ עָמוּם בַּחֻרְשָׁה,

אַל תְּצַפֶּה כִּי אֹמַר עוֹד

מִלַּת אַהֲבָה חֲדָשָׁה.

עַל שְׂפָתַי טַעַם מַר,

לֹא אֹמַר, לֹא אֹמַר

מִלַּת אַהֲבָה חֲדָשָׁה.

 

בְּרוּחַ הַסְּתָיו חוֹרֶקֶת

עַל הָעֵץ זְמוֹרָה יְבֵשָׁה.

לְעוֹלָם לֹא יַחֲזֹר הַשֶּׁקֶט,

יָד הַמָּוֶת נָגְעָה בַּחֻרְשָׁה.

לָעוֹלָם לֹא יַחֲזֹר

הַמִּזְמוֹר וְהָאוֹר,

יָד הַמָּוֶת נָגְעָה בְּחֻרְשָׁה.

 

הַכְנִיסֵנִי דְווּיָה וְאִלֶּמֶת

תַּחַת כְּנַף סְלִיחָתְךָ הַשְּׁבוּרָה

כָּל עוֹד בְּלִבֵּנוּ פּוֹעֶמֶת

צִפִִּיָה חֲרִישִׁית לַבְּשׂוֹרָה.

הֲנִחְיֶה, הֲנָשוּב?

וְהַלֵּב עוֹד קַשּׁוּב

לְאַחְרוֹן פַּעֲמִי הַבְּשׂוֹרָה.

 

אלול תשע"ח      אבישג