title
title
title
title
title
title
סיפורי מקום


כמה תובנות משנתיים של דו שיח

בשנתיים האחרונות הייתי שותף לארגון הנוער "שורשים- ג'ודור", ששם לו למטרה להפגיש נוער מתנחל עם נוער פלסטינאי, כדי להנמיך את להבות האלימות בין שתי האוכלוסיות ולנסות לייצר אדמה משותפת ששני הצדדים יכולים לעמוד עליה. כל אחד מהאנשים שפגשתי וכל חוויה שעברתי בקבוצה יכולים למלא פוסט נפרד בפני עצמם. אנסה, בקווים כלליים, לשרטט את ההבנות החשובות ביותר שהחוויה הזו העלתה בפני:

א. האחר הוא אתה
"
האחר הוא אני" היה הסלוגן השנתי של משרד החינוך לפני כמה שנים. המשפט הפופוליסטי הזה, בעיני, אינו סמל לקבלת האחר אלא לביטולו- אם האחר הוא אכן אני, ואני מזהה בו את רצונותיי ולא רואה שום הבדל בינינו, הרי שאני מבטל את אחרותו, על כל צדדיה השונים ממני, הנעימים יותר או פחות. מפגשים בין חברות ותרבויות שונות נמצאים בסכנה מתמדת של נפילה למלכודת ה "בעצם כולנו שווים". האתגר האמיתי במפגש עם הזר הוא לא המעבר מ"אחר" ל"אני", אלא המעבר מ"הוא" ל"אתה"- ההבנה ש"האחר" אינו דמון נבזי ובלתי- נודע, אלא בשר ודם הנוכח למולך, עם הנחות יסוד ותפיסת עולם הפוכות לחלוטין, אך עם אותה האמונה בצדקת דרכו. הניסיון שלנו כקבוצה היה, כמובן, גם למצוא מכנה משותף, אך מעבר לכך- להנכיח את השוני.

ב. "מה ששנוא עליך"
שלום אמיתי יכול להיות מושג רק בין שני צדדים שיש להם מה להפסיד. לא בין אובייקטים מתנצלים ונטולי שייכות, אלא בין סובייקטים הכואבים את דמם של אחיהם, את עקירתם מבתיהם, את שריפת אדמותיהם. כשאב שכול של נהרג בפיגוע זוכה לחיבוק ענק ודומע מאב מוסלמי, אתה יודע שמה שמחבר ביניהם היא חוויית האבהות. באותו האופן, חוויית השייכות לאדמה, ללאום ולמסורת, על גווניה השונים והדומים בכל צד, אינה חייבת להיות סלע המחלוקת בינינו- בכוחה להביא לחיבור.
חתירה לשלום איננה חתירה להחלשת הזהות- היא מותנית בחיזוקה. מהמשפט הידוע "דעליך סני, לחבירך לא תעביד" (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך"), למדתי כי על מנת לדעת מה אסור לך לעשות לחברך, אתה חייב להבין לעומק מה שנוא עליך. החיכוך שנוצר במפגשים עזר לפתוח פצעים שלא תמיד ידענו על קיומם, ומתוך הכאב והכעס שנוצר אצלנו, ראינו באור חדש גם את הכאב שלהם.

ג. חיכוך יוצר תנועה
יהיה נאיבי להתעלם מהקושי והבעייתיות שישנם במפגשים האלה. הנחות היסוד כל כך שונות שלעתים נראה שאין בכלל נקודת פתיחה שווה שניתן להתחיל ממנה, אבל מעולם לא התעלמנו מכך. החיכוך שנובע מהתנגשות התרבויות והנרטיבים הוא בלתי נמנע, אבל לא נרתענו מפניו. אני מאמין באמונה שלמה בכך שכאשר נוצר קונפליקט בין שני יסודות אמיתיים, הקונפליקט אינו כוח משתק אלא כוח מניע, וזה נכון גם לשיח המשותף בינינו, המתנחלים, לבין הפלסטינים, אך גם בתודעה האישית שלי מאז הצטרפותי לקבוצה. הבנתי שאפשר לרקוד ולשיר בהתלהבות "אתה בחרתנו מכל העמים" בעיר העתיקה, עטוף בדגל ישראל ביום ירושלים, ולהגיע לאחר מכן לתפילה בין- דתית משותפת לשלום העיר. להתפלל בכוונה מלאה "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", ולהשתתף בסעודות "איפטר" בסיום צום הרמדאן. לארגן סיור משותף ב"יד ושם" ולהשתתף באותו עניין בסיור בכפר ערבי שחרב ב 48. 
שיבי פרומן סיפר לנו פעם על יצר שלישי שקיים באדם: "יצר הרק". קשה ללכת בתווך, קשה להישאר בחיכוך הבלתי- נמנע והבלתי- נגמר הזה. פעם אחר פעם נבקש לפטור את עצמנו מהמלאכה הזו, ולבחור להיות רק כאן, או רק שם. זוהי משמעותו של הגשר הצר של ר' נחמן. מן העבר האחד קוראים לך להצטרף למקהלה הקנאית, לדבוק בזהות נוקשה ובלתי מתפשרת, ומן העבר השני מפתים אותך להשליך את הזהות, לחבור לניטרליות, ליחסיות, לעולם נטול אידיאולוגיות ומרוקן ממשמעות.

והעיקר לא לפחד כלל.

 

אלנתן בזק

בוגר קבוצת הנוער-שבאב של שורשים-ג'ודור