title
title
title
title
title
title
משב רוח - דפיה המצהיבים של האנציקלופדיה "תרבות" הם יומן מכמיר של הילדות

דפיה המצהיבים של האנציקלופדיה "תרבות"

הם יומן מכמיר של ילדות

מה עושים עם עשרה משפכים חלודים, אלפיים צינורות ומסמרים, מיטת תינוק בה ישנתי פעם וטלוויזיה ראשונה אחת מדגם "שאוב לורנץ" תוצרת גרמניה? ומה עם המכתבים והמחברות הישנות שלנו?

18.06.2018 - יוסי אבני לוי

הורי לא זרקו מאומה. מכל משמר שמרו על האוצרות הקטנים שאספו עם השנים: פרימוס ומיטת תינוק, כורסה אדומה ושידה. הם עלו לארץ בתחילת שנות החמישים — הוא מאפגניסטאן, היא מאיראן — וכותנתם לעורם. שני אנשים צעירים מאוד שהגיעו לארץ חדשה ללא מזוודה אחת וללא תיק נסיעות, שני פליטים נוודים עם הר של חלומות.

לכן אחזו בציפורניים כל חפץ שהצליחו לרכוש בפרוטות שהרוויחו. אבא, איכר שעבד בקטיף ובהשקיה בפרדסי השרון, אגר במגירות עץ במחסן שבפאתי הגינה שלנו כל בורג, אום ופצירה שעברו תחת ידיו. המחסן הלך ונמלא עם השנים כורסאות ישנות, מיטות שהיו צרות על מידותינו, ובראש הערימה ניצבה הטלוויזיה הראשונה שרכשנו, "שאוב לורנץ" שחורה ומגושמת. אני זוכר איך אבא פתח בהתרגשות את הקרטון הענקי וניחוח של פלסטיק מילא את הבית הדל שלנו. "זה גרמני", אבא מילמל בהתפעלות, ואמא השיבה לו, "שיישרפו בגיהינום", וחזרה לקצוץ כוסברה. כי גם הפרסים לא שוכחים ולא סולחים. אחר כך טיפס על האנטנה שתקע מאחורי הבית וצרח בקולי קולות: "יש?"

"אין!" צרחנו בחזרה.

"עכשיו יש?" הוא שאג מעל הגג.

"יש! רואים ירדן!" צווחנו בריגוש עצום. גם לנו יש טלוויזיה.

מזרנים ישנים מילאו את המחסן שהלך והתפקע מרוב סחורה ישנה מרקיבה. פרימוסים מפויחים נתלו על מרישי התקרה, שטיחים אפגניים גולגלו בפינות וחתולים מפחידים עם עין אחת התכרבלו בהם. בכל פינה נדחסו כלי עבודה חלודים, צינורות השקיה מגולגלים, הררים של נייר טואלט שרכשו במבצע בקלקיליה ועשרות חפיסות סבון בשם "סיגל" שקנו מסוכן ערמומי שהוליך אותם שולל.

אנציקלופדיה "תרבות". "את כל זה לזרוק"


אמא, לעומתו, אגרה מכתבים. לא מכתבים ממאהבים אלא מהשונאים הגדולים שלה: ביטוח לאומי, קופת חולים והבנקים, שבהם חשדה כל חייה. כולם רמאים, כולם נחשים ארסיים. מה זה כסף, יוסינקה? כסף זה כמו זונה. היום אצלי, מחר אצלך.

מתחת למיטה הזוגית שמגירה ענקית חבויה תחתיה שילשלה מאות מכתבים ששלח האויב. את המעטפות כלל לא פתחה כל השנים אלא הניחה אותן זו על זו. אם יבוא יום ויחפשו טופס, תשלום, הוראת קבע, יהיה מי שיחטט מתחת למיטה ויוכיח למלעיזים הא! הנה. אני לא חייבת לכם כלום.

אמא כתבה לפחות עשרים יומנים, רשומים בכתב יד מוקפד (האותיות חרוטות לעומק הדף, כדי לבטא את עוצמת רגשותיה וכמיהותיה) ובניקוד מדויק ומופתי של תלמידה טובה שמתגעגעת לספסל הלימודים. גם את המחברות שלנו שמרה באהבה עצומה. מחברות פשוטות מכתה א' עד ח', עם השרבוטים הראשונים של האלפבית וציורי הפרחים והשמש שנעשו תחת עינה הפקוחה של המורה רות רפופורט.

כל חיינו היו ארוזים בבית צנוע בן מאה מטרים רבועים. חיינו בתוך מוזיאון של זיכרונות. החפצים היו החולייה שקישרה בין כולנו.

עד שאבא הלך ועולמו. קברו אותו ביום חורף מופז בבית העלמין החדש של רעננה. אמא נשארה בגפה בבית חורק וזע מרוב נשימות העבר. יום אחד ביקשה שנעביר אותה למקום אחר. את הבית היה צריך לפנות כדי להשכירו לאחרים. מה עושים עם עשרה משפכים חלודים, אלפיים צינורות ומסמרים, מיטת תינוק בה ישנתי פעם וטלוויזיה ראשונה אחת מדגם "שאוב לורנץ" תוצרת גרמניה? ומה עם המכתבים והמחברות הישנות שלנו?

גררנו מהחדרים והמחסנים מריצות של אוצרות מעופשים, וערמנו בחצר. זרקנו גם את עשרים הכרכים האדומים המפוארים של האנציקלופדיה "תרבות" שעמדו במרכז המזנון בסלון שלנו ובהם שפע ציורים צבעוניים מרנינים את הלב. אמא היתה רודפת אחרינו בחצר עם קערות של אורז לבן וקציצות לחם וכוסברה, מתיישבת על בלוק שבור בפתח האורווה של האתון הזקנה שלנו, שמכל השמות בעולם אבא העניק לה את השם הגברי "ירבעם" דווקא, מאכילה אותנו כפות ענקיות וקוראת לנו לאט ובהטעמה פרקים שלמים מתוך האנציקלופדיה. אני שומע את קולה של אמא בתוך המולת התרנגולות ונעירותיה של ירבעם הזקנה. גם השכנה התימנית צדקיה, מכשפה אפופת הוד שהיתה מעשנת מקטרת ואופה פיתות בטאבון, היתה עוצרת לרגע את עידור הקרקע בין גדילי התירס הצהוב ומאזינה גם היא לדקלומיה של אמא.

דפיה המצהיבים של האנציקלופדיה "תרבות" הם יומן מכמיר של ילדות: כאן כתמי מרק שאכל ילד בן ארבע וכאן נטיפות דייסת סולת בת חמישים שנה. פעם נשבעתי שאת הכרכים הללו אשמור במרכז הסלון שלי ואוריש אותם לילדים שאולי ייוולדו לי. כעת עצמתי את עיני בבושה והשלכתי גם אותם לערימה גדולה בקידמת הבית.

המוני שכנים ועוברי אורח פקדו את החצר שלנו ונטלו זה אהיל וזו שידה, זה פרימוס וזו מחצלת. גם ציידי תכולות בית צצו, מרחרחים את האוצרות שיש להבריש ולמרק. ואז באו פועלים וגרפו את השארית אל קונטיינר ענק שנסע לאן שנסע.

ובשבת הגלמודית שלאחר מכן נגע לודביק שלי בכתפי ואמר לי, "בוא למרפסת". מרפסת קטנטונת אחת בדירתנו התל אביבית הצפופה הסמוכה לכיכר רבין. כל חיינו ארוזים שם בארונות דחוסים ובקופסאות של פלסטיק אטום, שבתוכן תעודות ישנות ואלבומים, בגדים שאולי נלבש פעם כשנהיה צעירים יותר ונשיל ממשקלנו, גזירי כתבות על סיפורים ראשונים שכתבתי, כמה ביקורות, קטעי עיתונים, תמונות מתחנות הנדודים שלנו בחו"ל. ארגזי מזכרות ליום בו הילדים ירצו לחטט ולחקור מי היה אבא שלהם.

"את כל זה לזרוק", לודביק הציע. "כבר עכשיו. לא אחר כך. אין מקום".

"ואולי את אלו לשמור?" התעקשתי.

"נאומים בשנות התשעים בברלין ובלייפציג?" לודביק פתח את הקלסרים הצפופים. "אירועי ישראל במקלנבורג? כל מלה שכתבו על הספר הראשון שלך? מי בדיוק יקרא את כל זה?"

הילדים התקוטטו בחדווה וציווחו.

"תזרוק הכל לפח", חיבקתי את לודביק. "אני הולך להכין קציצות לחם בכוסברה לארוחת צהריים".