title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

השבוע לפני 70 שנים: 
עצורי המחתרות שבים הביתה!

 

 1948: עצורי מחתרות אצ"ל ולח"י במחנה גילגיל בקניה, לפני שובם לארץ.

צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי

 

השבוע לפני 70 שנים, בתאריך 12.7.1948, נכנסו לנמל תל אביב בהפלגה איטית מספר סירות נושאות דגל ישראל, ועליהן גולים נרגשים ששבו למולדת.

בין השנים 1944-1948 קיבצו הבריטים במחנה המעצר לטרון לא פחות מ12 פעמים קבוצות של עצורי המחתרות אצ"ל ולח"י, ושילחו אותם מעבר לים לאפריקה, סה"כ גורשו מהארץ 439 איש, רובם נדדו בין מחנות המעצר באפריקה והגיעו לבסוף למחנה "גילגיל" בקניה.  

כבר עם תחילת הגירוש, ב1944, פנו נציגי העצורים לבית המשפט בארץ ישראל בדרישה לשחרר העצורים בטענה שאין לממשלת המנדט בארץ ישראל סמכות לעצור אנשים בארץ חוץ, דרישה שנדחתה. 

הגולים מיאנו להשלים עם מעצרם במחנות, ופעלו נמרצות כדי להימלט באמצעות מנהרות שחפרו. 81 מהם הצליחו לברוח, חלקם נתפסו, בין הבורחים היו גםר
 יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל ויעקב מרידור, לימים שר הכלכלה בממשלת ישראל, שתיאר את חיי המחנה ומאמצי הבריחה בספרו בשם "ארוכה הדרך לחרות", שהפך במהירות לרב מכר.

מיד עם ההכרזה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תכנית חלוקת ארץ ישראל, וכשהיה ברור ששלטון המנדט בארץ ישראל עומד להגיע בקרוב לסיומו – החל ארגון "לאסירינו", שפעל למען רווחתם של גולי אפריקה, לדרוש את שחרור העצורים לאלתר, דרישה שזכתה להתעלמות מטעם הבריטים. 

כשגם לאחר הכרזת המדינה ב14 למאי 1948 לא הראו הבריטים כל סימן שבכוונתם לשלח את לוחמי המחתרות לחופשי – הצהירו העצורים במחנה שבקניה שהם עלולים לנקוט בשורה של פעולות ייאוש ספונטניות, "כולל צעידה המונית לעבר גדרות המחנה, מתוך כוונה לפרוץ אותם בדרך החוצה". 

לבסוף הודיע מושל קניה פוסטר סטטן לעצורי המחנה, שהתקבל אצלו מברק מטעם ממשלת לונדון ובו נמסר על ההחלטה להשיבם ארצה "בקרוב".

העצורים, שהתאכזבו בעבר מהבטחות הבריטים לשחרורם מיתנו את התרגשותם, עד שב3 ליולי 1948 בערב הם נקראו להגיע לחדר האוכל, שם נמסר להם ש"תוך 36 שעות עליכם להיות מוכנים ליציאה בהתראה של שעה אחת", כאשר כל עציר נדרש לארוז רק מעט מחפציו, שכן "השלב הראשון בשיבה הביתה יהיה באמצעות אווירון". 

ההודעה גרמה לשמחה עצומה, ומיד אח"כ פרצו העצורים בשירה ספונטנית אדירה, שנמשכה ללא הפסק במשך שעות. 

ב- 6.7.1948 בשעה 11.00 בבוקר התרכזו 254 העצירים בכיכר המחנה למסדר פרידה בו הורד מראש התורן הדגל הלאומי, ומייד אח"כ הם פרצו בשירת התקווה, בעיני רבים נקוו דמעות של אושר: 

אחרי כמעט 4 שנים - חוזרים סוף סוף הביתה!!! 

עם סיום הטכס הם החלו לצעוד לעבר היציאה, כשהגולה האחרון שנותר בשטח המחנה, דוד דרוקמן, דאג לנעול את השער אחריו והצטרף מיד לחבריו הממתינים, יחד הם יצאו בשיירה ארוכה של כ70 מכוניות בדרכם לניירובי , כאשר על המכונית הראשונה מתנוסס דגל ישראל.

 

בניירובי שוכנו הגולים במוסך גדול בשטח שדה התעופה, ולמחרת ב07.30 בבוקר הם עלו על מטוסי "דקוטה",ולאחר מספר טיסות וחניית לילה הם הגיעו לנמל טוברוק שבצפון לוב. 
שם המתינה להם, כמה אירוני, אוניה בריטית בשם 
"אושן ויגור" (בתמונה), שעסקה במשך שנים בגירוש מנמל חיפה של אנשי ההעפלה הבלתי לגאלית, והעברתם למחנות המעצר הבריטיים בקפריסין .

ב- 9 ליולי 1948 בשעת ערב יצאה ה"אושן ויגור" מנמל טוברוק וחצתה את הים התיכון בדרכה לעבר חופי ישראל. 

בבוקרו של יום שני ה- 12.7.1948, עם הגעת האוניה לתחום המים הטריטוריאליים של המדינה, יצאה לקראתה ספינת חיל הים העברי ומפקדה הודיע ברמקול לגולים שהצטופפו על הסיפון: 

"ברוכים הבאים למדינת ישראל, מעתה הנכם אזרחים חופשיים!". 

נקל לדמיין את התרגשות העצומה שאחזה בכל השבים, שפרצו כאיש אחד בשירת "התקווה". 

סירות מנוע התקרבו לעבר ה"אושן ויגור", שעגנה כמה מאות מטר מערבית לנמל תל אביב. הראשון שירד מהאוניה לסירה היה רב הגולים כהנא, שנשא עמו את ספר התנ"ך של המחנה. 
מיד בהגיעם למזח הנמל הועלו הגולים על אוטובוסים של חברת "דן", שהעבירו אותם ל"מצודת זאב", שם המתינו להם מאות בני משפחות נרגשים.

סוף דבר

·         הגולים השתלבו במהירות במסגרת הכוחות הלוחמים של צה"ל, רובם (כ- 200 איש), שובצו בקורסים צבאיים למפקדי מרגמות כבדות ותותחים.

·         שנת 2010 עשתה קבוצת גולים מסע חזרה למחנה "גילגיל" בקניה, יחד עם צוות צילום ובני הדור השני והשלישי. לאחר מאמצים רבים הצליחה הקבוצה לאתר את שרידי המנהרה שחפרו במחנה דרכה ברחו חלק מהגולים, כמתואר בסרט בעל השם הסמלי "המחתרות במנהרת הזמן".