title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - פרשת פנחס

פרשת פנחס

 

השבת נתחיל את שלוש הפטרות הפורענות, המשקפות את ימי 'בין המצרים' שאנו בעיצומם. נבואת ההקדשה של ירמיהו הנביא כוללת את מראה מקל השקד, שפשרו הוא כִּי שֹׁקֵד ה' עַל דְּבָרוֹ לַעֲשֹׂתוֹ.


 

נחמה לייבוביץ' מציעה להבין את הסמליות של השקד לא רק כקשורה למאפייניו הבוטניים (עץ חזק, הממהר לפרוח לפני שאר העצים), אלא גם לשורש ש.ק.ד. ולמשמעותו, כפי שהיא מופיעה בהמשך הספר (פרק מד, כז): 'הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה'. לדבריה:

נגד כל הרוצים להשלות עצמם, כי לא במהרה ייפרע ה' מהם, כי אין פחד לנגד עיניהם (והלוא תחילת נבואת ירמיהו הייתה בימי יאשיהו ועדיין שלום ושלוות השקט מסביב- ומי פתי יאמין ל'רואה שחורות' זה), נגדם באה תמונה זו וצליל זה של 'שקד' – 'שוקד אני' – לבל יחיו באשליות שוא...     

 

הנביא נושא מסר שלא תמיד ניתן לקלוט על פני השטח. לפעמים, המציאות הרגילה והיומיומית נראית אחרת, ודברי הנבואה נשמעים כמו חלום רחוק. שקידתו של ה' מלמדתנו לא להתפתות ולקבל את הקיים שנדמה לנו כיציב וכחזות הכל. זהו סודה של השקידה, זהו סודה של התשובה, זהו סודו של הנביא וזהו סודו של החולם.

 

השבוע ציינו מלאות 81 שנים להקמת טירת צבי, וגם 114 שנים לפטירתו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה.

רבים מכירים את המשפט שכתב כמוטו לספרו 'אלטנוילד' (ובעברית – 'תל אביב' – כשהתרגום המדויק הוא 'ארץ ישנה חדשה'): 'אם תרצו אין זו אגדה', אך מעטים מכירים את שורות הסיום שלו ב'אחרית דבר' לספר, שורות המתחברות אל אשר פתחנו בו:

אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם אגדה הוא - ואגדה יוסיף להיות.

היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל.

יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'.

אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב.

כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל.

אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך.

הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים.

כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

 

הרצל מציג את תמונת הראי לזו של ירמיהו. בעוד ירמיהו צופה את הפורענות, הרצל רואה את המדינה שאיננה עדיין. אך שניהם, גם נביא החורבן וגם חוזה המדינה מציגים בפני עמם תמונה שונה מזו הנראית כרגע, שעלולה להיתקל באיבה וסילופים, ביער אפל ובהתנגדויות עמוקות, לא תמיד מודעות.

מי שרואה את מקל השקד (ולפעמים לא את המקל אלא את הענף והעלים, הפירות והפרחים) יודע שה' שוקד על דברו, שהמרחק בין אגדה למציאות, בין חלום למעשה הוא לא גדול – והוא דורש לראות את הסוד, ולפעול לקיומו.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי