title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע


פרשת חוקת

פרשת 'חוקת' מפגישה אותנו עם אחת השירות הקצרות והעלומות בתנ"ך – שירת הבאר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:

פסוקים מסתוריים אלו מתארים באר – שאותה חפרו וכרו, ולכאורה מתואר בה מסע של אותה באר - מושג לא ברור דיו, עד למקומה ב'ראש הפסגה'.

פרשנותם של פסוקים אלו נדרשת כמובן ליצירתיות ולדרשנות, ונביא הפעם מדבריו של רבי חיים בן עטר המכונה 'אור החיים' הקדוש, שיום פטירתו חל השבוע (נפטר לפני 272 שנים, ונקבר בהר הזיתים).

ה'אור החיים' מציע כבסיס לפרשנותו ש'אפשר כי שירה זו על התורה אמרוה'. המשלת התורה לבאר מתאימה לדימוי המוכר ממקורות אחרים של התורה כמים.

בפסוקים הבאים הוא מוצא את האבות – השרים, הצדיקים הראשונים, ש'הם שחפרו את הבאר ועשאוה לשתות ממנה'. מעשי האבות הם שגללו את האבן מעל פי הבאר, שפתחו את הפתח ליכולת להיפגש עם התורה, לינוק מן המקור. אלא ששלב זה של 'חפרוה שרים' לא מספק.

עדיין לא היתה בבחינת ההשגה לשתות ממנה עד שכרוה נדיבי העם

הם משה אשר הורידה לנו, ועמדו אחריו מקבלים ממנו זקנים ונביאים

ואנשי כנסת הגדולה

ופירשוה וגילו מצפוניה, והוא אומרו כרוה נדיבי העם,

כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה אין אדם יכול לשתות ממימיה

אחרי שלב החפירה, נדרשים משה והבאים אחריו – חכמי התורה שבעל פה, נדיבי העם – לכרות ולהנגיש את התורה לצמאים לה. זו דרכו של עולם – הראשונים, האבות, החופרים והמייסדים – הם הגדולים שפותחים את הפתח, ואחריהם צריכים לבוא נדיבי העם, חכמי הדורות, המתווכים בין הבאר העמוקה לבין העולם שלפעמים שטחי הוא, וכורים ושואבים את המים, ומביאים אותם לכל מי שצריך.

במילים 'במחוקק במשענותם' מוצא ה'אור החיים' צעד נוסף, והוא חידושם של חכמי הדורות המאוחרים יותר. לדבריו, החקיקה היא פעולה חלשה יותר מכריה וחפירה, ויש בה תיקון קל והוספות מקומיות. גם אלו מתבצעות רק 'במשענותם של ראשונים, שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם, וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו'.

ומכאן להמשך הפסוקים – 'ואומרו וממדבר מתנה פירוש מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבין עצמן כמדבר... שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות'.

הדברים המופיעים ביחס ללימוד התורה נכונים, כך נראה, בעולמנו בכלל. כל רעיון או מפעל מתחיל באבות, בשרים החופרים, המסירים את האבן והמגלים את האפשרויות. אחריהם באים נדיבי העם, הכורים ומחברים בין הרעיון בגולמיותו לבין המציאות בעקשותה. על גביהם ממשיכים תמיד מובילי הדרך שבכל דור ודור, אך תוך ענוה והתייחסות מכבדת לראשונים, ומתוך מחויבות לשתיית מי הבאר – מי התורה.

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רבה של טירת-צבי