title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - פרשת שלח

פרשת שלח

 

עשרת המרגלים השבים ממשימתם בארץ ישראל מתארים את גודלם הרם של ענקי הארץ, ומציינים 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'. תחושתו של האדם כי הוא חגב ממחישה את קטנותו בעיניו, ואת חששו מהמפגש עם בְּנֵי העֲנָק מִן הַנְּפִלִים.

באופן מפתיע, מפרש רש"י: 'שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים'. רש"י בביאורו כולל הסבר לתמיהה (שהובילה את הגמרא לראות את המרגלים כשקרנים) – כיצד ידעו המרגלים מה חושבים בני הארץ?

דברי רש"י מבארים דבר זה (שמענו אומרים...), אך מעוררים קושי אחר, מדוע פירש רש"י שהענקים חשבו שיש בכרמים 'נמלים', ולא 'חגבים' כפשט הכתוב?

ישנן גרסאות בהן אכן מופיע 'חגבים' במקום 'נמלים' בדברי רש"י, אך נראה כי אין אלו הגרסאות המקוריות.

ניתן להסביר שרש"י תרגם מן התרגום (המתרגם את 'חגבים' ל'קמצי', מילה שתרגומה לעברית יכול להיות 'חגבים' כמו גם 'נמלים'...), אך ננסה לפסוע בעקבות פירושים אחרים

 

רבי עובדיה מברטנורא מפרש את דברי רש"י כמסבירים את שינוי הפרספקטיבה בין המבט של האדם על עצמו לבין המבט של האחר (הגדול) עליו. בעינינו, אומרים המרגלים, היינו כחגבים. גם כשחשבנו כיצד אנו נתפסים בעיניהם, לחגבים נדמינו. אך מבטו של הגדול על הקטן רואה את הקטן כקטן עוד יותר – הענקים בשיחתם דימו את המרגלים לנמלים, הקטנות מן החגבים.

 

הרב מרדכי אליהו, שיום פטירתו חל היום (לפני תשע שנים) הלך בכיוון שונה, ומציע פירוש שהשלכתו יכולה להיות רלוונטית לכל אחד מאיתנו. לדבריו:

בתחילה היו בעינהם כחגבים, אך ככל שירדו ממדרגתם יתקטנו בעיניהם יותר ויותר עד שנראו כנמלים.

 

הרב אליהו רואה בפירוש רש"י את ה'צעד הבא' אחרי המבט שמופיע בפסוק. מי שמאבד את אמונתו בקדוש ברוך הוא, מי שמאבד את אמונו בעצמו ובכוחותיו, סופו שיביא את האחרים לראות אותו כחגב. אך בזאת לא יתם התהליך. מבט מצמצם זה יביא אותו להיתפס בעיני האחרים אף קטן עוד יותר, כנמלה.

לעומת זאת, מי שיזכור כי נשמת ה' באפו, מי שייתן אמון בעצמו, בכוחותיו, בעובדה שבוראו בראו ישר וטוב, הרי שילך מחיל אל חיל, ויזכה שגם אחרים יראו בו איש (או אישה) גדול ומכובד, ומכאן יגדל עוד כוחו ותגדל אמונתו.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי