title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

בזכות קצין בריטי צעיר, יש שופטים בירושלים כבר 100 שנה

אורם קלארק לא הכיר כל כך את החוקים, התקשה עם התקציב לטפסים והתמודד עם סכסוכים אישיים והערות גזעניות. אף שנאלץ לאלתר והמציא את נוסח השבועה לשופטים, המערכת שהקים עודנה כאן

01.06.2018   עופר אדרת "הארץ"

 

שופטי בית המשפט העליון על גג מגרש הרוסים בירושלים, ב-1922   

שופטי בית המשפט העליון על גג מגרש הרוסים בירושלים, ב-1922 מתוך אוסף ד"ר נתן ברון


המשימה שהוטלה ב- 1918, לפני מאה שנים בדיוק, על הקצין הבריטי הצעיר אורם קלארק, נראתה תחילה בלתי אפשרית. "אני מצפה לקשיים ולסיבוכים אין־סופיים", אמר. "אם לא יתנו לי להשיג כמה אנשים טובים, זה יהיה בלתי אפשרי להצליח בעניין. אין לי פקידים, אין לי משרד, אין לי כלום. אני כאן לבדי". ואולם מקץ חודשים ספורים עלה בידו לעמוד ביעדים באופן מעורר התפעלות.

במו ידיו הוא הקים מערכת שיפוט שלמה בארץ ישראל, זמן קצר אחרי שנכבשה בידי גנרל אלנבי. המערכת שירתה נאמנה את השלטון הבריטי בארץ ובהמשך היתה הבסיס להקמת המערכת השיפוטית במדינת ישראל. ואולם, חרף חשיבותו ההיסטורית, שמו של קלארק לא מוכר בציבור הרחב. הוא לא זכה לרחוב או לכיכר על שמו בישראל ושמו נעדר גם מהשלט שניצב בפתח האולם בו פעל בית המשפט העליון שהקים במגרש הרוסים בירושלים.

לפני יותר מעשור הצליח ד"ר נתן ברון, חוקר תולדות המשפט בארץ ישראל, לשים את ידו על חומר ארכיוני עתיר חשיבות - המכתבים ששלח קלארק מירושלים לרעייתו אלפרידה בלונדון (בת משפחת רוזוולט שהצמיחה שני נשיאים אמריקאים).

במכתבים מתאר קלארק בזמן אמת את תהליך הקמת המערכת השיפוטית המקומית: מינוי השופטים היהודים, הערבים והבריטים, מציאת האתרים להקמת המבנים, המאבק על עצמאותו של בית המשפט, על הפרדת הרשויות ועוד. החודש, במלאת מאה לכתיבתם, תגיע משפחתו של קלארק לישראל כדי להפקידם בספרייה הלאומית.

ממחקרו, שראה אור בספרו "שופטים ומשפטנים בארץ ישראל — בין קושטא לירושלים", אפשר ללמוד רבות על חבלי הלידה של מערכת המשפט המקומית. לאורך כל תקופת הקמתה ליוו אותה, בראש ובראשונה, בעיות תקציב. "אינני מצליח לחשוב איך לתקצב דלק, טפסים, הוצאות נסיעה", התלונן קלארק במכתב לאשתו. "מעולם לא טיפלתי בנושאים כאלה".

בעיה נוספת היתה ניסיונו לבסס את מערכת השיפוט על החוק הטורקי, ששלט בארץ במאות השנים שלפני כן. במכתביו לאשתו התלונן כי אינו מכיר את החוקים במלואם משום שאין לו את הספרים הדרושים. "אני כל הזמן מתקשה, כי אינני יודע אם חוק מסוים בוטל או שונה", כתב.


קלארק מתוך אוסף ד"ר נתן ברון


לעזרת קלארק נחלצו שניים, שמונו לסייע לו במלאכה. הראשון היה ג'יימס סקוט, לוחם ביחידת הפרשים הסקוטית ובנו של בעל מבשלת בירה. לימים הפך לנשיא הראשון של בית המשפט העליון בארץ ישראל. שמו של השני מוכר יותר. היה זה נורמן בנטוויץ', קצין ביחידת הגמלים של הצבא הבריטי וציוני נלהב, שהפך ליועץ המשפטי של ממשלת המנדט בארץ.

ויגרם מאני, מושל ארץ ישראל באותה תקופה, לא חיבב במיוחד את השניים. "הוא נראה כמו פושע מכוער, בית המשפט יטעה ויחשוב שהוא הנאשם", אמר על בנטוויץ'. "כלב מטומטם ואטום", כתב בהתייחסו לסקוט. "הוא נראה לי טיפש גמור".

המערכה שהקים קלארק בסיוע הצוות המצומצם שלצדו כללה בתי משפט שלום, בתי משפט "ערכאה ראשונה" (מקביל למחוזי), בית משפט לערעורים (מקביל לעליון) ובית משפט לפשעים חמורים, שדן נאשמים בעבירות שעונשן מוות. הכלל היה כי נאשם יורשע רק ברוב דעות. אם לא יושג רוב, הוא יזוכה.

השופטים הראשונים שמונו לבית המשפט לערעורים, יהודי וערבי נוצרי, היו חסרי השכלה משפטית. ברון מסביר זאת בכך ששניהם היו בעלי מעמד חברתי גבוה, שאפשר לקלארק "לתת ממד של מכובדות לבית הדין". בעיה דומה אפיינה גם את מינויים של השופטים הבריטים הראשונים במערכת. שלושה מהם מונו לנשיאי בתי משפט ברחבי הארץ, אף שרק לאחד מהם היה ניסיון שיפוטי כלשהו. על אחד מהם נטען כי "השכלתו המשפטית, וחוששני גם הכללית, לא היתה גדולה".

מי שחתום על המשפט הזה היה השופט היהודי הראשון שפעל בימי השלטון הבריטי בארץ גד פרומקין . גם את השופטים הערבים הוא לא העריך במיוחד. "לא נעמה לי החברה שאליה רצו לספחני. 20 שופטי השלום הערבים, שעמדו למנותם, לא זו בלבד שהיו חסרי השכלה משפטית ומכל שכן השכלה אקדמית, אלא גם, מותר לומר, חסרי השכלה כללית".

פרומקין עצמו ניחן לפחות בכישרון אחד מובהק. את הדיונים הוא ניהל בשבע שפות: ערבית, טורקית, עברית, ספניולית (לדינו), יידיש, גרמנית וצרפתית. ואולם חרף כישוריו הלשוניים, הוא לא זכה להתמנות לימים לשופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, שנחנך ב–1948, בדיוק 30 שנה אחרי שהוקם בגרסתו הבריטית. ייתכן, כי בין הסיבות לכך היתה גם העובדה כי בעודו מכהן כשופט קיבל משכורת חודשית, כהשלמת הכנסה, מההנהגה הציונית המקומית. היום היו קוראים לזה שחיתות.

שופט יהודי אחר שלא זכה לשפוט לאורך ימים היה צ'ארלס גולדינג. פחות משנתיים אחרי שמונה לתפקיד הוא הודח משום שנהג באופן שאינו הולם שופט. ברון מפרט בספרו: "הוא השתתף במסיבה רעשנית בירושלים, שבה שתו האורחים לשוכרה והתפרעו. המשטרה הוזעקה למקום ועצרה כמה מן המשתתפים. גולדינג הפעיל את סמכותו, והביא לשחרור מהיר ולא ראוי של ידידו, מארגן המסיבה".

גם סקוט, נשיא העליון, סיים את תפקידו בטרם עת. באפריל 1920 התקבץ קהל יהודי רב במסדרונות בית המשפט במגרש הרוסים, לאחר שזאב ז'בוטינסקי נידון ל- 15 שנות מאסר על שעמד בראש כוח הגנה יהודי בירושלים בזמן פרעות שהתרחשו שם זמן קצר לפני כן. הרעש שהם הקימו הפריע לסקוט, שדן בנושא אחר בחדר אחר, והוא יצא למסדרון, וצעק לעבר הקהל היהודי: "שקט! כאן זה לא בית כנסת!".

 

בית המשפט העליון ב-1948  -  הספרייה הלאומית


היו שפירשו את התקרית הזו כאנטישמית, אך האופן בו הסתיימה, בהדחת סקוט, הוכיחה כי לא היתה כאן עמדה מערכתית. יתר על כן, ברון מצא כי קלארק דווקא הפלה לטובה את היישוב היהודי בהקמת מערכת השיפוט. מבדיקה שערך התברר, כי מצבת השופטים ב- 1922 העידה על עדיפות מספרית ברורה לטובת היהודים: כמעט רבע מהשופטים המקומיים ברחבי הארץ היו כאלה, בשעה שחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית היה 11% בלבד. "נוצר חוסר שוויון מבחינה מספרית בין המיעוט היהודי הקטן לעומת הרוב הערבי הגדול", אומר ברון.

האירוע המרכזי של הקמת מערכת השיפוט בארץ ישראל היה טקס חגיגי וממלכתי, שנערך ב- 24 ביוני 1918 - החודש לפני מאה שנה - פתיחת בית המשפט העליון במגרש הרוסים. או אז זכה המייסד לשלל שבחים. "בתוך תקופת זמן קצרה, במידה שלא תיאמן, עלה בידי קלארק - במאמץ הרקולסי - לארגן מחדש את המערכת ההרוסה, באופן הראוי להערכה מיוחדת", כתב עליו פרופ' פיליפ בראון, משפטן אמריקאי נודע, שביקר בארץ.

"חוב גדול חבה לך הממשלה בארץ ישראל בשל התפקיד החשוב שמילאת, בהקמה מחדש של מערכת המשפט על יסודות איתנים", אמר הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון. בפי אחרים כונה קלארק "המייסד של מערכת משפט מודרנית בפלסטינה".

ביום רביעי הקרוב יחלקו למייסד כבוד בספריה הלאומית, באירוע תחת הכותרת "יש שופטים בישראל", ובהשתתפות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ד"ר נתן ברון ואחרים. באירוע יוצג גם אוסף המכתבים ששלח קלארק לאשתו.

באחד מהם תיאר את הטקס שהיה אז. "זה היה באמת רגע לא רגיל", כתב לה. "ארגנתי טקס קטן והשבעתי את השופטים על נוסח שבועה שהמצאתי לבדי". בהמשך הוסיף: "אמנם בית המשפט לא היה מרוהט בפאר, אבל נראה בהחלט נאה, מכובד ומרשים. אני מקווה שהכל יהיה בסדר".

לריהוט בבית המשפט העליון התייחס גם פרומקין. "הריהוט היה מכל הבא ביד", תיאר. "כסאות ושולחנות בצורות ובצבעים וגדלים שונים, שנאספו ממשרדי הממשלה או הצבא בימי העותמנים או מן המוכן בבנייני הרוסים".

עניין עקרוני יותר התעורר שבועות ספורים אחרי טקס החנוכה. על הפרק ניצב המשבר הראשון של המערכת המשפטית: מאבק על עצמאותה. "אני כועס מאוד על בית המשפט לפשעים חמורים", כתב המושל מאני ביומנו, בהתייחסו לעונש קל מדי, לטעמו, שגזרו השופטים על גובי מס רמאים. "הם היו צריכים להבין טוב יותר, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת כשאתה עוסק באנשים עם מוח משפטי".

מאני הכעוס קיים דיון בעניין עם קלארק, אך האחרון הבהיר לו כי הממשלה לא יכולה להתערב בעבודת בתי המשפט.