title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך

 

בני ישראל המתאוננים ובני האספסוף המתאווים מביאים את משה רבנו לנקודת משבר, ולאמירת דברים לא פשוטים כלפי ריבונו של עולם. לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

 

מעבר לקושי המעשי לספק בשר לכל העם הרוצה בכך, שב משה על דימוי נשיאת העם שוב ושוב – הוא חש כי מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָיו, הוא מבין שהקב"ה מצפה ממנו שישא את העם בחיקו כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, והוא מסיים בהצהרה לפיה לא יוּכַל יותר לְבַדִּו לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה.

 

דימוי זה של 'נשיאת' העם על כתפי (ואולי בחיקו של) משה משקף את תחושתו רבת השנים, ואת מידת האחריות שחש כלפי עם ישראל וכלפי כל אחד מהם.

זיקה עמוקה זו הפכה להיות בעיניו של רבי ירוחם ממיר לביאור לדברי המשנה במסכת אבות המונה את הדרכים שבאמצעותם נקנית התורה, ואחת מהן היא 'הנושא בעול עם חבירו'.

רבי ירוחם ליבוביץ' (שהיה משגיח בישיבת מיר ונפטר היום לפני 82 שנים) כותב בעקבות ה'סבא מקלם' כי משה גדל בבית פרעה, ואף על פי כן יצא אל אחיו וראה בסבלותם, וכפי שפירש רש"י 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'.

ר' ירוחם לומד כי משה לא רק 'ראה בסבלותם' במובן של 'צפה בהם סובלים',

אלא ראה את הסבלות שלהם ממש, היינו שהרגיש את מכאובם ויסורם, "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג-ט), שנגע יסורם ללבו ונפשו ממש.

וזו כונת המשנה (אבות פ"ו), "נושא בעול עם חברו",

כי על ידי זה יזדרז לדרוש טובתם בכל האפשרות.

ואח"כ ספרה התורה שלא לבד לרבים היה נושא בעול,

אבל גם ליחיד - "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו".

דייקה התורה כי היה לו להם אהבת אחים.

 

זוהי דרישה מוסרית גבוהה מאוד מן האדם, לראות את כאב הזולת כאילו היה זה כאבי שלי, לשאת אותו עליי (ואולי לשאת אותו בתוכי), ולשאת את העול איתו ביחד.

 

ואולי כאבו של משה בפרשתנו יכול גם הוא להיות מוסבר על פי אותה רמה גבוהה של 'נושא בעול עם חברו', של ראיית הסבל של הזולת כסבל שלי, של אהבת אחים ודרישת טובתו של הזולת באשר הוא. לפי הסבר זה, משה לא 'נשבר' לאור התנהגותם הרעה של בני ישראל, אלא הוא כל כך רוצה בטובתם, כל כך מבין את המקום ממנו הם מביעים את תסכולם ותאוותם, ויחד עם זאת – לא מצליח לראות פתרון למצוקה, שהוא מידמה להם, ומשתתף בתלונתם, ולא מצליח לראות את עצמו ממשיך ללא שהוא משלים את החוסר של עמו.

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי