title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים


גלגולם של ספרים וכוחם של סיפורים

השבוע למדתי מחדש מהו כוחו של סיפור ולהיכן הוא יכול לגלגל אותנו. קיבלתי בדואר האלקטרוני את הסיפור הבא, אותו כתבה יהודית בר ישע גרשוביץ המלמדת במסגרת מרכז יעקב הרצוג קורס שנתי הנקרא: מועדון קריאה "הדבר היה ככה"?

פעם בשבועיים מתכנסת לה קבוצה של כ- 20 פנסיונריות בעלות תואר אקדמאי: רופאות, עוס"יות, פסיכולוגיות ומורות. הפגישות עם ספרים, חדשים וישנים, המוסיפים לחיינו פרשנות קיומית יחד עם אסתטיות של כתיבה. השיחות על ספרים, נושאים ספרותיים ומה שמאפיין הוא להפוך את הסיפור הבדוי כרלבנטי למציאות חיינו.

מרים בית תלמי היא אחת מחברות הקבוצה.

וכך נכתב במייל:

"במועדון קריאה :"הדבר היה ככה?" משתתפת מרים בית-תלמי הקיבוץ זיקים. השנה מלאו לה 80 .

במסגרת דיון בקבוצה בספר "הנכדה של מר לין", סיפרה מרים על ימיה בזמן מלחמת העולם השנייה.

החוט המקשר בין הסיפור הבדוי העוסק בפליטות מארץ ללא שם שמתנהלת בה מלחמה, אל ארץ ללא שם שבעברה נלחמה בארץ ההיא, ועתה היא קולטת את פליטיה.

מרים, ילידת גרמניה, היתה כבת שלוש כאשר אימה הפקידה אותה ואת אחותה בת ה-7 ואחיה בן ה-10 בידי מארגני הרכבות של תכנית ה"קינדרטרנספורט". הרכבת שבה נסעה, הורידה את הילדים בהולנד שם שהו ביחד, כשנתיים. אחר כך הועברו הילדים לאנגליה ופוזרו בקהילת מנצ'סטר. מרים הופרדה מאחותה רבקה ומאחיה אוטו. מרים היתה בבית ילדים יהודי בעיר סמוכה, אחותה למדה בבית ספר אחר במנצ'סטר והיתה בבית ילדים בעיר ואילו אוטו טופל בידי אחת ממשפחות הקהילה.

באחד הימים נלקחו מרים ואחותה לקהילה ונאמר להם כי אוטו נפטר (בגיל 14-15). לא נאמר להן, או שמרים אינה זוכרת אם נאמר להן, ממה נפטר, אך היא יודעת בבטחה שמעולם לא ראתה את קברו בבית קברות כלשהו.

היא עלתה ארצה ל"מכון למדריכי חו"ל" בירושלים ואחר כך הצטרפה לגרעין של ה"שומר הצעיר" בקבוץ זיקים. אחותה, אף היא עלתה ארצה וחייתה בקיבוץ בצפון ( היא נפטרה לפני 25 ושנים).

מרים מעולם לא ניסתה להתחקות אחר עברה ופניה היו תמיד לחיים כאן בארץ בזיקים על חוף הים שם נולדו שלוש בנותיה (שתיים חיות ויש לה נכדים מהן ואחת הבנות נפטרה בצעירותה).

בשנים האחרונות מרים מתנדבת ב"עמך" ובאגודה העוזרת לניצולי שואה לקבל את זכויות התגמולים שלהם, (עמותת אביב לניצולי השואה) חוזרת ומחפשת את קורות משפחתה ל ומנסה לגלות היכן הם איבדו את חייהם. לגבי אוטו היא לא הצליחה למצוא דבר, ומעולם לא הגיע למקום קבורתו.

לאחר הפגישה ב"מועדון הקריאה" שאלתי את מרים מה עלה בגורלו של אוטו. ולאחר שהבנתי שמעולם לא פוענח גורלו שאלתי אותה אם תרצה שנעזור לה לחפש. היא התרגשה מההצעה והתחלתי לחפש קצה חוט לפתרון התעלומה.

גייסתי את חבריו האנגליים של יונתן (בעלי) ממנצ'סטר, מאז העליה הגדולה של האנגלוסכסים האורתודוקסים לארץ (ראשית שנות ה70), והצעתי להם לחפש את אוטו. אחד מהם, דוד שמגר, גייס את אחותו (בת ה- 80) שעדיין חיה והיא בדרכיה ומקורותיה (היא עתונאית מוערכת באנגליה) מצאה בתוך שלושה ימים את מקום קבורתו של אוטו שפירא, זה היה תהליך מורכב, אך זריז בגלל שכולו נעשה דרך האינטרנט, כולל תקשורת עם רבנים, מנהלי בתי ספר וראשי הקהילה.

אי אפשר לתאר את התרגשותה של מרים כשדוד שמגר העביר אליה את כל הפרטים . ה"מנצ'סטרים" ימשיכו להתחקות אחר התנהלות חייו של אוטו שפירא במספר השנים ששהה במנצ'סטר וילוו את מרים בסגירת הפאזל המשפחתי הזה.

מרכז יעקב הרצוג" זימן כאן, במסגרת התוכנית שלו :"מועדון קריאה", דיאלוג בין ספר (שזמנו ומקומו והרקע לעלילתו זרים ) עם מציאות רלוונטית לחיינו היהודיים כאן בארץ הזו, איש איש וגורלו.

מתוך "דיאלוג זה בין ספרות למציאות" (שזה מונח שאנחנו מרבים להשתמש בו בחיבור בין "ארון הספרים היהודי", הכולל ספרות עברית, ובין המציאות הישראלית על כל רבדיה), נחשף גורלו האבוד של הילד אוטו שפירא, וחייו שוב מוארים בזיכרון, ו"בזכירה -סוד הגאולה" כדברי הבעש"ט."

יהודית בר יש"ע גרשוביץ

והסיפור המשיך להתגלגל. בחיפושי במרשתת אודות מרים נשוא הסיפור מצאתי את הפרסום הבא:

מסע בעקבות הורי - סיפורה של המתנדבת מרים בית תלמי.

‏1 אוגוסט 2012‏

"בשנים האחרונות אני פועלת כמתנדבת למיצוי זכויות של ניצולי שואה בשיתוף עם התנועה הקיבוצית ועמותת "אביב לניצולי השואה" – עמותה אשר מעסיקה עו"ד שעוזרים לניצולי שואה במיצוי זכויותיהם ללא תשלום וכן מדריכה אלפי מתנדבים בנושא זכויות. אני חברת קיבוץ זיקים. מקום התנדבותי הוא במועדון "עמך" באשקלון ואני מגיעה לעמך אשקלון פעם בשבועיים כבר שלוש שנים לעזור לניצולי שואה. במידת הצורך אנשים מתקשרים אלי ואני מכינה חומרים ומורידה טפסים. אני כבר "מוסד" קבוע בסניף וכשאני מגיעה יש חדר לרשותי. יש הודעה קבועה בידיעון החודשי של עמך אשקלון שאני נמצאת לרשות כל של מי שזקוק.

ההתנדבות לא תמיד קלה: כל סיפור שאני שומעת מהניצולים יותר קשה ומורכב ממשנהו, אין שני סיפורים דומים, ויש כעס רב על המנגנון האטום – אם כאן בישראל ואם בגרמניה. הקריטריונים לזכאות נוקשים והזויים. לעתים יש שני בני משפחה אשר עברו את אותם הדברים, אחד זכאי והשני לא. תפקידי הוא למיין את הזכאויות, לבדוק את הקריטריונים ולסייע לפונים למלא את הטפסים המתסכלים, שאורכם כאורך הגלות. עלי למצוא תשובות לשאלות מכשילות, ולתרגם את סיפורו של הפונה – שבתוכו יש להביא הוכחות קבילות הכוללות תאריכים, שמות ומקומות.

מתברר שהיום, בעידן האינטרנט, ומאחר ונפתחו ארכיונים רבים של רשויות הנאצים וגופים אחרים , ניתן להשיג חומר אינסופי מתועד. בסבלנות רבה אפשר למצוא עדויות על התקופה, שהן בעצם ראיות לסיפורים שהאנשים מספרים, ולא פעם אני מצליחה למצוא מסמכים אותנטיים המעידים על אמיתות דבריהם.

עבורי, עם העבר שלי, עבודת התנדבות זו היא קתרזיס. אני מאמינה באמונה שלמה שמה שנשדד מאיתנו לא ניתן להשיב עד סוף הדורות. אך עם הידע שרכשתי, אם אני יכולה לעזור לאנשים לממש את זכויותיהם ולהקל על חייהם ולו במעט, אני אעשה זאת.

תוך כדי עבודתי, ועם הכלים שרכשתי, מצאתי בתוכי את תעצומות הנפש לבדוק מה שקרה להורי אחרי שהם שלחו אותי, את אחותי ואת אחי מגרמניה אחרי מאורעות ליל הבדולח, בתקווה אחרונה לחוף מבטחים.

עבודת החיפוש הייתה עבודת נמלים. התחלתי בעיר הולדתי, דואיסבורג המבורן שבגרמניה. והיום אני יודעת איפה העיר הזאת ומה קרה שם. המשכתי את חיפושי

בארכיון יד ושם ומצאתי אתר – Jewishtraces, שהוא הארכיון הענק של מוזיאון השואה שבוושינגטון. לא יצאתי בידיים ריקות ואני רוצה לשתף אתכם במה שמצאתי ובמה ששלחו לי. עם החומר הזה ערכתי מסע בעקבות הורי.

מיד ושם – קיבלתי שני מסמכים המעידים על כך ששני הורי הגיעו לגטו לודז'.

כמו כן קיבלתי מהם מסמך שכלל את עיר לידתו של אבי, תאריך הלידה שלו ותאריך הרצחו בדכאו במרץ 1945, חודש לפני שבעלות הברית נכנסו למחנה.

מהארכיון בוושינגטון , קיבלתי מסמכים אוטנטיים שנשארו:

1. רשימה של משרדי הגסטאפו לעניני גירוש יהודי המזרח מדויסבורג המבורן לגטו לודז' משנת 1941; שמות הוריי מופיעים ברשימה זו.

2. ספר זיכרונות של יהודי גרמניה אשר נספו בגטו לודז – אשר נאסף מהרשימות של היודנראט.

3. תעודה עם שמה המלא של אמי, שם עיר הולדתה בפולין, תאריך הלידה, ותאריך המוות המשוער .

4. מסמך עם הכתובת של אמי בגטו לודז'.

5. מסמך משנת 1940המעיד על כך שאמי הייתה מאושפזת בבית חולים בדואיסבורג המבורן.

6. המסמך האחרון בסדרה זו, הוא מסמך מרשימה של הודעות לידה, אבל , ונישואין של יהודים. המסמך מודיע על נשואי הוריי בשנת 1923. בשבילי הודעה זו הייתה השיא, שהוכיח לי שכל העבודה הכואבת הזאת הייתה כדאית.

מכאן נפרדו דרכיהם של הורי: בסדרה שנייה על אבי, בנוסף למסמכים המשותפים קיבלתי:

1. מסמך המעיד על כך שאבי נלקח מגטו לודז' לאושוויץ. בספטמבר 1944 הוא הועבר לדכאו.

2. מספר האסיר שאבי קיבל כאשר הוא הגיע לדכאו (אני מניחה שכבר היה לו מספר מאושוויץ) .

3. מסמך המאשר שאבי הפסיק לעבוד כפועל בדכאו.

4. מסמך שאבי עזב את דכאו – סיבת עזיבתו: מוות.

5. תעודת פטירה שהוצאה לאבי.

המסע בעקבות הוריי הינו עבורי עדות חיה, שחור על גבי לבן, שהוריי היו אנשים אמיתיים, דבר שקשה לתפוס.

השבוע הגיעו לביתי חוקר שואה וצלם מיד ושם כדי לגבות עדות ממני על קורותיי בתקופה הזאת. בשיחה עם החוקר הוא אמר לי, שככל שהדבר נשמע הזוי , במציאות הוא היה יותר הזוי, ואין שום ספק שהדברים אמנם התרחשו – למרות שהם זיכרונות מגיל כל כך צעיר.

אחרי שעשיתי את העבודה שעשיתי וחשפתי את גורל הוריי, אני רק מתחילה לגעת ולהבין את גודל ההקרבה של הוריי, ששלחו את ילדיהם למקום בלתי ידוע משום שהם חזו להם גורל דומה לשלהם. (הערה: מתוך חשש לגורלם לאור המתרחש בגרמניה, מרים, אחותה ואחיה נשלחו על ידי ההורים להולנד בינואר 1939, לאחר ליל הבדולח. כשנה וחצי לאחר מכן, כשהמלחמה באירופה כבר בעיצומה, הוברחו הילדים לאנגליה. למרים מלאו אז חמש).

כעת אני יכולה להניח את הורי בכבוד ובשלווה שהם ראויים להם, בלי המורא והפחד שמלווים אותי כל חיי. אני יודעת היום ללא ספק, שאת חיי הם נתנו לי במתנה באהבה גדולה.

ולסיום: כאשר אני נכנסת למועדון עמך ומישהו עוצר אותי ואומר לי בהתרגשות "קיבלתי! קיבלתי!" זה עולם ומלואו.

לפני כמה שבועות הגיע אלי אדם על קלנועית לבשר לי שהוא קיבל גם תשובה וגם כסף . אני מאמינה באמונה שלמה שכל מה שניתן לנו, ניתן בזכות ושום דבר לא יתקן את העוול הנוראי שאין מילה לתאר אותו. אבל עם הכלים שיש לי , אם אני יכולה לעזור ולו מעט – אני חייבת. אני לא אישה דתיה – ככה אני."

ומכאן בעידודה של יהודית שוחחתי בטלפון עם מרים ולהלן תוכן השיחה:

"נתתי את דיסק העדות מיד ושם ליהודית וסיפרתי לה שעליתי על אתר הולנדי שם פורסמה תמונתו של אוטו. בת אחת שלי ובן אחותי נולדו בתאריך יום הולדתו של אוטו. זה היה בעבור שתינו מאוד סימבולי. כתבתי לבעלי אותו אתר הולנדי בהגיעי ליום הולדתי ה- 80, שחגגו לי יום הולדת ונתנו לי ברכות ואתם למעשה נתתם לי את המתנה הכי גדולה- את אחי. בתמונה היו הרבה ילדים. לא ידעתי למעשה מי הם האנשים העומדים מאחרי האתר. כעבור מספר ימים ענתה לי מרים בעלת האתר ושלחה לי תמונה שלי ביחד עם אוטו בהולנד שם אני פחות מגיל 4 ועוד 2 מכתבים בהולנדית, שלא הבנתי, ועוד מכתב באנגלית בו היה תמצית הענין שאוטו היה כל כך חולה והם כתבו להורי שיבואו לקחתו. כמובן שהם לא יכלו לבוא, כי אבא היה כבר בדכאו ואימא אינני יודעת היכן היתה באותו זמן במלחמה.

לאחר שסיפרתי ליהודית את כל הענין היא הציעה לי את עזרתה ועזרת חבריה במנצ'סטר בחיפוש אודות אוטו ומה קרה לו למעשה.

תוך כמה ימים הודיעו לי את מיקום קברו והם שלחו לי תמונה ותעודת פטירה. לא דיברתי על הסיפור אף פעם בעבר וגם ודאי לא על אוטו. הילדים שלי יודעים ואמפטיים, אך יהודית וחבריה הם התומכים שלי. לא יכולתי להפסיק לומר להם תודה ובעיקר ליהודית.

אני מתנדבת מזה שנים בעמותת אביב לניצולי השואה ולכולם אני עוזרת ומנסה לסייע מכל ליבי בחמלה ובאהבה אך כאשר זה הגיע אלי באופן אישי הבנתי למעשה עד כמה זה משמעותי לחיי הניצולים".

מרים שלחה לי לאחר השיחה את התמונות המדוברות וכן את כתובת האתר בהולנד ושם מצאתי את מכתבה אל בעלת האתר:

Monday, June 8th, 2015

by Miriam Keesing

I would like to share an e-mail I received two weeks ago. Reactions like this are what makes it all so worthwhile for me….

Dear Miriam,

I'm so excited that I found your link.

I was so small, three and a half when I left Germany and I just remember fragments what happened to mybrother, sister and I in Amsterdam and on the Bodegraven in 1940 and seeing my name listed in black and white makes it more real.

My brother who is listed as well died in England when I was seven, I have no picture of him and do not remember his face. Can you imagine my astonishment and joy when he jumped out at me from the picture on your site and I immediately recognized him.

I celebrated my 80thbirthday two weeks ago and I got lots of beautiful presents and wonderfulbirthday wishes, but this came as the wonder of my life.

Thank you for the wonderful work that you have done and thank you for giving me my brother back to me. I have lived without any family of then for so long now I can show my family of now that my sister and I had a brother.

Thank you again

Best Regards

Mirjam Bait Talmi-Szpiro, Israel

http://www.dokin.nl/miriams-blog

http://www.dokin.nl/tante_truus_eng.html

תודה רבה מקרב לב למרים בית תלמי על שחשפה בפנינו את סיפורה האישי וליהודית בר יש"ע גרשוביץ ולחבריה על העזרה אותה סיפקו למרים.


אנו קוראים בזאת ל"ילדי ולילדות הקינדרטרנספורט" להעלות על הכתב את סיפורם וכך גם אנו פונים אל ילדיהם וילדותיהם ולשלוח למערכת את הסיפורים.

ערך את הכתבה: גדי ליאון.

תודה רבה לנילי בן ארי על שליחת מכתבה של יהודית אליה.


גלריית תמונות