title
title
title
title
title
title
משב רוח

לראות, להבין, לגלות...

לאה גולדברג במאמר ישן אודות "פרקים בהבנת השירה" מסבירה כי אינו דומה המהלך בנוף יפהפה למי שלמד סודותיו גיאולוגית, היסטורית, או גיאוגרפית.

שני המטיילים רואים ונהנים אך ההסתכלות העשירה בסודות הנוף הטמונים בו מהנה יותר.

סוף-סוף משנתפניתי מעול עבודת ההוראה הממסדית (בית-ספר, מכללות...) חבשתי ספסל הלימודים להנאתי.

אני לומדת לצייר. והנה,אחר מספר נסיונות להעביר בקו ובעיקר בצבע את תמונת המציאות אל גליון הנייר מתגלה לפני עולם חדש. פתאום אין העולם נראה כקודם לכן. הוא מצטייר.

הדשא אינו רק דשא. הוא תערובת של שלל צבעים: ירוק, צהוב, צהבהב וירקרק המעורבים זה בזה מחביאים בתוכם גונים של אדום סמויים המנצנצים בתוך הירוקים וכל המכלול הזה מהוה גילוי חדש ומדהים.

שיח ההרדוף מגלה צורות וגוונים אשר מעולם לא ראיתים עד כה. חורשת האורנים תערובת צורות עבות, דקיקות מתפצלות ומתפתלות, שחומות, חומות, ירוקות והצל- הצֵל הממוסגר בכתמי האור. ויהי אור!

כי אחרי שהתנסית בצבע ובציור אין התבוננות מבלי תשומת הלב אל האור. אין תמונת עולם שהאור אינו ממלא בה תפקיד השחקן הראשי, היכן הוא חבוי? היכן הוא גלוי? היכן הוא נעדר? היכן הוא שוטף ומציץ? כיצד הוא קובע את עוצמת הצבע. כיצד הוא מארגן את ההירארכיה המגוונת בין כל מרכיבי הצבע לתמונת העולם אשר מולך.

כל התבוננות חדשה, דורשת מסגרת.

השאלה היכן תחילתם של דברים והיכן סופם קובעת מחדש את ערך התוכן המצוי בתוך המסגרת. שנים רבות למדתי ולימדתי ספרות.

אך עתה נראה לי, כי כל לימוד ויהא זה ציור, פיסול, פילוסופיה (וכל לימוד נוסף שנעלה בדעתנו) משמעותו- גילוי עולמות חדשים ומופלאים.

תודה לו, שהכל נהיה בדברו-

ואשרי האדם, שזכה ונפקחו עיניו – לראות.



ציור מחוג הציור של אסיה לשם