title
title
title
title
title
title
משתפים - יום חופשי

יום חופשי - שלומית שניר

הילה מעלה בדמיונה את הטבע שאהבה. כל אימת שניתן לה לגעת בו ולהתחבר אליו, בקיבוץ נווה, שצמחה בו. טבע שהיה לה מעין הורה שלישי. הורה פיזי, נוכח ומחבק, שמעולם לא אכזב אותה. יותר מכל אהבה לשחק ולשוטט ב"ימים החופשיים".   הילה נזכרת כיצד היו, היא וחבריה, זוכים ביום חופשי. אז, נחסכה מהם חובת שנת הצהריים, ובמקומה, הותר להם לשחק ולשוטט במרחבי נווה, ואף לצאת ולטייל מעבר לגדר שהקיפה את הקיבוץ. הם היו משוחררים ממטפלות וממטלות, וכל ילד בחר מה לעשות, ועם איזה חברים לשחק. החופשה ניתנה להם אחרי ארוחת הצהריים, אבל הסימן שלה, נראה כבר בבוקר, ונרשם בשמים. הילה אינה יודעת מתי הוחלט הדבר, אבל הכלל שהתקיים בקבוצה שלה היה, שבחורף ובאביב, בימים שבהם השמיים היו כחולים לחלוטין, הם קיבלו יום חופשי. האות ניתן גם לילדים וגם למטפלות, והן הקפידו תמיד לקיים את הבטחתן.

קבוצתה של הילה, נקראה קבוצת הדר, כי בשנת לימודיהם הראשונה, כשהוחלט על שמה של קבוצתם, ניטעה חלקת הדרים נוספת, בנווה. הענף הראשי בנווה היה מטע התפוחים. צוות המטע התפלל בחורף לימים הקרים ביותר, שנתנו לעצים מנות קור, אשר שיפרו את היבול.   ואילו עובדיי הפרדס בנווה, נאלצו באותם ימים, להניח צמיגיי גלגלים, בפינות הפרדס ולהבעירם. עשן הצמיגים יצר שכבת אוויר מבודדת, שמנעה קיפאון של עצי ההדר, וכך הגנה עליהם. קבוצתם מנתה חמישה בנים ושמונה בנות, והיה בה הבדל של כמעט שנתיים, בין הצעיר שבחבורה לבין הבת הבוגרת. באותו יום חופשי, הם היו בכיתה ג'.  

השעה שש בבוקר. לאחר שנת לילה, בבית הילדים הכולל, מעירות אותם המטפלות. הילה מתלבשת נועלת נעלים ושוטפת את פניה, במקלחת הבנות. היא מצטרפת אל חבריה שיושבים בחדר האוכל לשתות כוס חלב ואם ירצו - לאכול פרוסת לחם עם מרגרינה וריבה. הילדים אינם אוהבים כל כך לשתות חלב, אך המטפלות דורשות זאת כחובה בריאותית. הילה שהיא קטנת גוף ורזה, אוספת  לצלחתה מחבריה, את קרומי החלב שאינם רוצים ושהיא אוהבת. רק מרים, מלכת הכיתה, מקבלת קקאו, כי לדבריי המטפלות, היא ממש לא סובלת חלב ויש להתחשב בה. בשש וחצי, הם נכנסים לכיתה, ליום לימודים, ומגלים שמורתם מאירה, לא התעוררה עדיין. המטפלות מסבירות שיש לה חבר חדש ולכן היא מתקשה לקום. ושולחות שני ילדים תורנים לבית שלה, כדי להעיר אותה. מאירה גרה בסמוך והילה נשלחת אליה עם טובה. הילה מבחינה שאחרי כמה ימים של גשם, השמש זורחת והשמים בהירים.  בהתרגשות היא מרימה את ראשה כלפי מעלה ומגלה שמים צחים, ללא בדל ענן. זהו הנס שלה ושל חבריה וגל של חדווה מציף אותה. היא שקועה בהתבוננות. כיפה ענקית בצבע הכי יפה בעולם, וקמורה מאופק עד אופק, מתגבהת מעל לקיבוץ נווה. הכיפה מערסלת אותו בזרועותיה והוא  מרפה עצמו, יפה תואר ונרגש.

מאירה עונה לדפיקתן על הדלת שלה, מגיעה לבית הילדים, והשיעור שהתאחר, מתחיל. חג פורים בפתח. מאירה מסבירה לילדים על החג ואומרת שהיא מתכוננת להתחפש לאדום. "לאדום?", הם מתפלאים, "כן לאדום!", חותמת מאירה ולא מסבירה. הם יודעים שלא יורשו להשתתף במסיבה של החברים, אלא רק לכשיגיעו לכיתה י"ב. לכן, מורתם מראה להם בכיתה, את התלבושת האדומה והיפה שלה. למאירה דמיון רב. היא יודעת לצייר ומנגנת היטב בכינור, בתזמורת המקומית. הילה מחבבת אותה ואת כישוריה. בשמונה הם אוכלים ארוחת בוקר, מסדרים את חדריהם, ומנקים את ביתם וסביבתו. לאחר מכן יש להם שיעור עם אמו של צחי מכיתתה, שהיא מורה לטבע. האם מלמדת את התהליך של ההטמעה בצמחים. כך נמשך יום הלימוד ובסיומו מגיע תור  ארוחת הצהריים. לפני הארוחה מקבל כל ילד, כף שמן דגים כדי שיתחזק. שמן הדגים שנוא על הילדים ולכן, עליהם לעמוד בשורה בין שתי המטפלות. האחת אחראית לכך שאף אחד לא יימלט, ואילו השנייה, בקצה שורת הילדים, דואגת שכל ילד, ייפער את פיו ויגמע את הנוזל המבחיל. לארוחת הצהרים מוגשות קציצות. הילה מתקשה מאוד לאכלן, אך זו חובה, ולכן היא מכניסה שתיים מהן לכיס המכנסים. הצלחת שלה נקייה, ומתירים לה לקום. היא יוצאת מחדר האוכל אל חבריה, והיום החופשי מתחיל.