title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

כאחד הדשאים. כאחד האדם.


שלוש שנים לימדתי שירה קבוצה של זקנים מותיקי גוש עציון
מאז הגעתי אליהם, צעירונת וקצת חסרת נסיון, לימדתי במסגרות נוספות ופגשתי קהלים אחרים אבל הפגישות איתם נותרו בעיני כאחד החסדים הגדולים ביותר שהעולם הזה ידע להעניק לי.

זו היתה קבוצה קטנה גדולה. אנשים שבריריים ונידפים. כפופי גב. אחדים מהם בכסאות גלגלים, אחרים נסעדים על ידי עובד זר, או רכונים על מקל. את השיעור ליווה תמיד קול צפצוף מונוטוני של מכשיר אינהלציה שהיה מחובר לאחת הזקנות שלרגעים נראה היה שהיא כבר בעולם משלה. הם היו באים בנחישות והתמדה בכל יום שלישי בשבוע. יוצאים מחומו של הבית לשיעור שלי - בקור ובגשם. תמיד מגיעים. תמיד מספרים כמה מאמץ השקיעו בהגעה ואף על פי כן-כמה חיכו לי כל השבוע.

אחדים מהם היו משארית הפליטה. אנשים שעברו את השואה והגיעו ארצה חסרי כל כדי לבנות מחדש את חייהם בגוש עציון. חלקם איבדו בעל או קרוב בקרב על כפר עציון או התגייסו מיד לגח"ל או לגדודים אחרים במלחמת השחרור.
הם היו כולם חכמים וסקרנים, תאבי דעת ותלמידים מסורים מאין כמוהם. השירים שבחרתי להביא בפניהם שיקפו היטב את מערכת היחסים שנרקמה בינינו
בתחילה: שירה לירית, כללית. על הטבע. על החגים. שירה רכה לעיכול. נוחה. ממתקית.

בהמשך, וככל שהאינטימיות גברה:
שירים על הבושה שבזקנה, על אובדן השכחה, על הגעגוע לילדות וגם, שירים על המוות שמחכה מעבר לפינה.

זו היתה קריאה מהפנטת. מחכימה. לעיתים גם סעורה ומתסכלת. הם היו עשירים ממני בניסיון ובתבונת הלב. ואני, שהבאתי לפניהם שירים שהכרתי היטב , גיליתי שוב ושוב איך הקריאה שלהם, הראשונה, והבלתי אמצעית גוברת בעוצמתה על הקריאות הלמדניות שלי בשירים
הם הפכו להיות חלק מרכזי בחיים שלי ולרגעים, אצל מיטתם או על קברם של כמה מן התלמידים הניסיים האלה, דימיתי לחשוב שאולי גם אני, ברגע האחרון,זכיתי לקחת חלק קטן משקיעתם המפוארת.

כזאת היתה למשל הלווייתה של מרגלית, שמיום ששמעה שיש לי מבחן גדול ביידיש באוניברסיטה הפשילה שרוולים והפכה להיות המורה שלי ליידיש. וכמה אהבתי לבוא לבית שלה, לשמוע סיפורים על הרוזן הבלגי שהציל אותה בשואה. על ילדי כפר עציון ב"רטיסבון", על הקרב האחרון, על עקיבא שהשאירה בקיבוץ. וגם כשנבחנתי ביידיש וקיבלתי ציון מעולה לא סיפרתי לה. כי לא רציתי שיגמרו השיעורים...
וביום שאחרי ההלוויה. כשכולם שוב הגיעו לשיעור והכסא שלה נותר ריק העזתי להביא להם את "מהיכל להיכל" של זלדה:

"
לָלֶכֶת מְפֻיָּס
בְּלִי פַּחַד,
תוצאת תמונה עבור מהיכל להיכל זלדהבְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,
בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,
בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.

לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה
וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,
לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכָל לְהֵיכָל,
כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹך,
בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.

זָכִיתִי לִרְאוֹת שְׁקִיעָה כָּזֹאת 
וְהִיא הָיְיתָה מְפֹאֶרֶת מִכָּל שְׁקִיעוֹת"

ולפעמים כשהרגשתי שמותר הבאתי בפניהם גם שירי שואה.

קראנו יחד את הקבר ביער של אצ"ג ושירים נוספים מרחובות הנהר. קראנו את מחזור "קרון חתום" של פגיס ואת שירי אובדן האלוהים של יעוז קסט. קראנו את שיריו המאוחרים של שלונסקי, ושירה יידית לה הם היו מציעים תרגומים משלהם, ומעירים על איכותו של התרגום.

פעם הצגתי בפניהם את החוברת "בסער" שיצאה בעצם ימי מלחמת העולם השניה בהוצאת אגודת הסופרים העבריים. זו היתה חוברת בעריכת יעקב פיכמן, שאיגדה דברי ספרות ושירה עבור חיילי היישוב העברי שהשתתפו בקרבות. אלוהים יודע מאיפה היתה לי החוברת הזאת (ובמעמקי איזה בוידעם היא קבורה עכשיו?) שקראנו מתוכה את האדונית והרוכל ולבסוף גם את השיר האלמותי של לאה גולדברג שמתחיל במילים הרחומות "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד".

וזו. ללא ספק, היתה שעתו הגדולה של החוג הספרותי שלי.
שעה שבה הם ישבו מול הדף: בעינים אדומות ומשיכות אף קצובות, וקראו, בניסוח - מן היפים שידעה השירה העברית את הנבואה הגדולה על חייהם שנתגשמה.

הם קראו במילות שיר קצרות את חייהם שבמחנות, את כאבם ואובדנם. את הבור השחור בדרכים שהלכו בהן,שסמרו מאימה ומדם.

הם קראו במילות השיר את השיקום המפליא. את המשפחות שבנו. את הבתים והיישובים.
הם היו, לא בלי גאוה, ה"את" אליה הפנתה גולדברג את השיר.
הם היו הללו שביושר לבב שוב היו כאחד הדשאים. כאחד האדם.

ואז.
כשכבר נגמרה שעת החסד, ופניתי לארוז את התיק ולצאת, ניגש אלי אחד מן המשתתפים. איש שקט ומאיר שלא השתתף מעולם בשיעור, ואמר:

את דרשת דרשות יפות היום. גברת צעירה. דרשות יפות מאד.
אבל אני רוצה לספר לך מה הפשט (את הפשט הוא אמר בהברה אשכנזית נגינית). אני רוצה לספר לך מה הפשט של החיבור בין המילים: כאחד הדשאים. למילים: כאחד האדם.
תוצאת תמונה עבור יום השחרור מאושוויץ
אוושויץ יום השחרור. אני נער צעיר שאבד עליו יומו. את אבא ואמא השארתי במשרפות. את שני האחים איבדתי לטיפוס ולרעב ואת הארוסה שהשארתי בעיר קברתי בלב אחרי שבאחד השילוחים פגשתי שכן שסיפר שנפטרה עוד בגטו.
השערים נפתחו ואנשים יצאו, מתים מהלכים, אל עבר הפתחים של המחנה. אנשים בלי עתיד. ריקים
אני זוכר שאמרתי לעצמי שאין עכשיו טעם לכלום. שהשבר כל כך עמוק. שהנפש כך כך מדורדרת. ואין לה תיקון. הייתי חולה ומיואש וידעתי שזה עניין של ימים עד שגם אני אלך.
ובכל זאת. הגעתי חי לשבת. למחנה עקורים אליו נשלחנו.
חי. אבל בלי טעם לחיים, בידיעה שהם כבר תכף באים לקיצם.
מישהו הביא ספר תורה ומסביבו נקבצנו, מניין יהודים גרומים וכבויים לתפילת השבת.
אני לא זוכר מה היתה אותה השבת פרשת השבוע. רק דבר אחד לא אוכל לשכוח לעולם
מתוך תוככי המרה השחורה שהייתי שרוי בה שמעתי שני יהודים לידי רבים על העליה לתורה.
רבים! יהודים רבים! וזה אומר: "אני כהן" וזה אומר: " אני כהן עם יארצייט". וזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.

ואני עומד ביניהם. ושומע את הויכוחים והלב גואה משמחה!
יהודים. כמו פעם. בשטיבל. רבים!

זה היה הרגע שהבנתי שאם הנפש יכולה לרדת נמוך, לחזור בקלות כזאת לשגרה, גם אני יכול לחזור לעצמי.

את שומעת גברת צעירה. אל תבוזי ליום קטנות.
וזה. זה הפשט של כאחד הדשאים. כאחד האדם.

 

יהושבע סמט-שינברג