title
title
title
title
title
title
מהנעשה בגיל עוז - כולנו רקמה אנושית אחת חיה

"כולנו רקמה אנושית אחת חיה"

 

יום הזכרון לשואה ולגבורה שנת תשע"ח צוין בבית גיל עוז כמו גם בשאר רחבי המדינה ומחוצה לה, בטקסים, במפגשים, ב"זכרון בסלון" ובעוד דרכים רבות.

 

 

"....כי כולנו, כן כולנו 
כולנו רקמה אנושית אחת חיה 
ואם אחד מאיתנו 
הולך מעמנו 
משהו מת בנו - 
ומשהו, נשאר איתו …."

 

כך אומר שירו של מוטי המר, "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". כך הרגשתי לאורך כל היום כולו, שהיה גדוש במפגש רב דורי, מדור ראשון ועד דור רביעי לשורדי השואה.

 

הרקמה האנושית האחת והחיה באה לידי ביטוי במפגש בו כולנו התכנסנו לזכור, לזכור ולא לשכוח, אולם גם לאן להמשיך הלאה וכיצד.

 

המפגש בבוקר החל בשני מוקדים במקביל- האחד שיח רב-דורי בהנחיית נציגת "עמך" בעמק. המפגש נערך בספריה.

ובמקביל באודיטוריום התקיימה הרצאתה של שלומית חסיד.

 

השיח בו השורדים סיפרו מעט מסיפורם האישי ובני הנוער העלו שאלות נוקבות אך בעיקר היתה ההקשבה יחד. וכך סיכמה את המפגש הזה נילי בן-ארי מטירת-צבי:

 

שיח רב דורי בעמק המעיינות יום השואה תשע"ח

"כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר" (דברים פרק ו', פסוק כ')

לפני כשלושים שנה, בהיותי מחנכת כתה בשק"ד, הזמנתי אם של תלמיד, ניצולת שואה, לספר את סיפורה. התברר, שזוהי פעם ראשונה שהיא פורשת את הסיפור הקשה.

את דבריה היא פתחה במשפט: "כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר" ושאלה את התלמידים, מדוע נכתב מחר, מהי משמעות הדחייה?

ותשובתה המפתיעה הייתה – יש דברים שאינך מסוגל לספר היום, סמוך לאירוע, רק מחר, כשחולף זמן...

זה מה שעשינו היום. לראשונה בעמק המעיינות יזמה וורד שיח רב דורי בהנחייתה הכל כך עדינה ומכבדת של נציגת עמך.

ישבנו יחד, ניצולים: גולדי, לאה, מרים ואליהו מכפר רופין, כמה בני ניצולים – דור שני, תלמידי מכינת העמק מכפר רופין, ותלמידי י"א מ"גאון-הירדן" שבנווה-איתן, כשהמשותף לכלנו הוא רצוננו לשמוע ולהשמיע את הסיפור הנורא של שואת עם ישראל, לצרוב בזיכרוננו את זכרם של המיליונים שנרצחו, ולעולם לא לשכוח.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שמות, פרק  י"ג, פסוק ח')

שמענו את סיפורן של גולדי ומרים ניצולות אושויץ, ותמהנו על כוח החיים שלהן, על השקום, הבית והמשפחה שהקימו במולדת, והיכולת לספר ולשתף בסיפור רגעי האימה. ראינו לפנינו ניצולים שהם למעשה, לוחמים. אנשים שבנו שחידשו, אנשים הנהנים מהחיים ותורמים מניסיונם ומידיעותיהם לבנייתה של מדינת ישראל.

התרגשנו מהפתיחות של בני הנער ששאלו, שאלות נוקבות.

והרי עיקרו של הלימוד היהודי הוא: לשאול, לחקור, לבדוק. בני הנוער שהגיעו לשיח גילו עניין,  סבלנות להקשבה אורך רוח, והעיקר – רצון לדעת, יכולת לערער על מסקנות, ללא שיפוטיות.

חשתי שניתן היה להמשיך את השיח, שמענו רק אפס קצהו של הסיפור, וכולנו צמאים להמשך.

תודה למנחה, לעמותת גיל עוז שיזמה וארגנה, ולכל המשתתפים שקבלו שיעור יפה של יחד.

והוסיפה רוני קרובי מגשר:

ישבנו בספריה האזורית המחודשת, והתדיר מתחדשת.                                                         

דור ראשון - אלה שחוו את המחנות על בשרם...                                                                   

דור שני - בני אותם ניצולים/שורדים.                                                                              דור שלישי - הצעירים, תלמידי התיכון והמכינה. שהיו במסע לפולין או יוצאים לשם בקרוב.

המפגש היה מעניין, מרגש ומעורר מחשבה. לא קל לגשר בין העולמות, בין שלושת הדורות.             

כבת דור הביניים, אני יודעת, שלעולם לא אוכל באמת לחוות את עולמו הפנימי של מי שהיה שם. כמו שעולם הצעירים, שונה משלי ואין לי חלק בו.

כל אחד התבטא מהזווית האישית שלו על מה שקרה שם. המילה "שואה" רבת פנים היא ונקודת המבט של כל דובר, נובעת מה 'סיפור האישי' ואוסף החוויות והמידע, הייחודיים לו.

ובכל-זאת, מהמפגש עולה, שיש גם מן המשותף;

הרצון לשמר את הזיכרון וללמוד ממנו, אי היכולת להבין באמת איך ולמה... לצד השאלות הנוקבות והמחשבות, שהצעירים העלו.

אולי כולנו ניצולי שואה. ומה שקרה בה משפיע על הוויית החיים של כל אחד ואחד מאיתנו.

חשתי בליבי, שאני ברת מזל, כי לא נותרו עוד שנים רבות, המזמנות מפגש תלת דורי שכזה.

ומאידך חשבתי, שעם דור צעיר כזה, מובטח לנו שהשיח, המבט לאחור למען עתיד טוב יותר, ימשכו.

וכפי שנאמר בשיחה – חייבים להאמין. שיש תקווה.

 

 

במקביל באודיטוריום של "גאון הירדן", וזו הזדמנות להודות להנהלת בית הספר על האירוח והשתתפות תלמידי בית הספר, התקיימה הרצאה בה סיפרה שלומית חסיד, בתו של סמי ריין ז"ל, חבר קבוצת ההכשרה "טאלויה" , על עשרת ימי הטעייה שלהם בהרי הפירנאים מדרום צרפת לספרד.


 

עמדנו יחדיו לצפירת הזיכרון. 


 

חברנו יחדיו חזרה לאודיטוריום לצפות בסרטה של יעל קציר "אור בקצה המגף" ולשיחה עם שוני ליפשיץ, יוזמת הסרט  ואחת משלושת הנשים המשתתפות בו.

הן יצאו למסע בזמן למחוזות לידתן בסנטה מריה די לאוקה בחבל פוליה שבדרום איטליה.

במרחק של 70 שנה הן פוגשות את האיטלקים המקומיים שהכירו את הוריהן ניצולי השואה, ששהו במקום לאחר המלחמה...


 

בסיום הקרנת הסרט עלו שאלות מהיושבים בקרב הקהל ושוני הרחיבה פרטים מעבר למה שצפינו בסרט.

 

חתמנו את המפגש בברכת תודה. תודה על המפגש. תודה על המרצות והמנחות ותודה לחברים ממגוון הגילאים שבאו והשתתפו.

 

משם המשכתי אני לטקס שנערך בבית ספר "גלעד" אשר בחמדיה.

בית הספר מיועד לנערים ונערות עם בעיות התנהגות או בעיות נפשיות עד גיל 21.

זו השנה השלישית בה אנו פועלים בשיתוף פעולה בין צוות ותלמידי בית הספר ובית גיל עוז.

לפני כחודשיים באה קבוצת תלמידים לביתה של מרים רותם אשר בשלוחות לראיינה יחד עם ביתה עדנה שריר.

עדנה ומרים אירחו את התלמידים והצוות החינוכי שנלווה עימהם בחום וסיפרו את סיפור הצלתה של כלל משפחת דסברג ובאופן מיוחד, סיפור הצלתה של מרים עצמה.

ילדי המשפחה והוריהם- נתן ואלישבע ז"ל, התחבאו בקרב משפחות בהולנד, כל ילד במשפחה אחרת ולאחר סיום המלחמה חזרו והתאחדו מחדש.

ביתם שושנה היחידה שנספתה בסוביבור שהתה במוסד אשר כל חוסיו נרצחו.


 

בבואנו לטקס הבית-ספרי התקבלו מרים ועדנה בכבוד רב והטקס למעשה הוקדש כולו לסיפורה האישי, כפי שעלה מתוך הראיון בביתה.

 

הנערים והנערות עלו כל אחד בתורו והעלו מתוך הסיפור את הנקודה שהם ראו כמשמעותית ביותר עבורם.

 

אביא כאן רק מקצת מהדברים.

 

נערה אחת כתבה שיר אודות הדילמה- למי אני בעצם שייכת? למי אני מחוברת? לאימא שילדה אותי, או לאימא שגידלה אותי?

המחשבות

 

אמא, טוב שאת כאן?

החלומות התגשמו לי? הפכו למציאות?

חלמתי בזמן המלחמה שיהיה לי

בית, חם, אוהב, בית מושלם.

ולפתע בלי דרך מצאתי את עצמי

במשפחה אחרת שלא הכרתי ממקודם

הכבוד שהיה לי: היה כבוד של מלכה,

הרגשתי שייכת וחלק ממשפחת האצולה.

עד שמשום מקום , נכנסה בי סערת רגשות גדולה.

נשמעה דפיקה בדלת, דפיקה ללא התראה

דמות אמרה לי שאמא שלי רוצה לקחת אותי.

חשבתי ותהיתי לעצמי – מה פתאום לקחת? למה דווקא אני?

אל תתלשי אותי ממקום גדילתי.

ותביני, שלאנשים האלה נקשרתי.

אני גם ככה נפש אחת מבין רבבות ואלפי נפשות .

אני רוצה כוח לשרוד, נפשי מעוניינת בזה עוד ועוד.

הוי אלוהי , גלה לי איך ומתי.

היכן יתגלו לי פתרונות חיים.

אני נקרעת בין שני צדדים,

שבילי חיי בלי סימונים.

איני יודעת מי זה השקר ומי זאת האמת

עזור לי לגלות את מה שקורה עכשיו לבין מה שכבר מת.

 

ובהמשך- אחד הנערים כתב מכתב שכביכול כתבו האב, נתן, לביתו שושנה, אשר נספתה:

 

מכתב לשושנה

שושנה היקרה,

אתמול  קיבלנו מכתב שהודיע לנו שאת כבר לא אתנו ,הלכת ולא חזרת. היום את נמצאת בעולם המלאכים בעולם שכולו טוב ואנחנו נותרנו מאחור בלעדייך ,עצובים  ומיוסרים.

 אני מאשים את עצמי בכך שהשארתי אותך שם, בלי כל השגחה או דאגה אלייך. קשה לי להבין ולעכל שאחת  מבנותיי כבר לא כאן אתנו. אהבתי אותך  , היית תמימה וטהורה ולא היה בך טיפת רוע.  לא הגיע לך למות כך.

אני אזכור אותך  תמיד אבל עכשיו זה לא הזמן לבכות ולהצטער, אנחנו צריכים לשרוד. התחילה מלחמה ילדתי . יש בי חלק שמח שאת לא כאן , את לא צריכה לעבור את הסבל,  הצעקות, והמראות הלא נעימים.

אימא ואני בסדר עד כמה שהמצב מאפשר לנו. לגבי אחיותיך המצב לא כל כך טוב: קיבלנו מכתב שמודיע חד משמעית להעביר את כל הילדים למחנות עבודה במזרח. אנחנו מפחדים מאוד שנאבד אותם .
לכן אנחנו שוקלים לשלוח אותם לבתי יתומים כדי שישמרו עליהם.

במקום כזה הם יכולים להיות יותר שמורים ומוגנים מהאזור שאנחנו נמצאים בו. לצערי עלייך לא הצלחנו לשמור .תנוחי על משכבך בשלום ביתי היקרה אוהבים ומתגעגעים

אבא אימא וכל המשפחה.

 

השיר והמכתב היו נקודות שיא במהלך הטקס, אשר ריגשו את כל הקהל וכמובן גם את מרים ועדנה.


מרים ועדנה העניקו במתנה לבית הספר ספר המתאר את הצלתה של המשפחה ובהקדשה נכתב:

מזכרת מסיפור הצלתה של מרים.

סיפור משפחת דסברג.

בהוקרה

עדנה ומרים

 

היה זה טקס שיצר חיבור אמיתי, בגובה העיניים, בין-דורי באופן המלא ביותר האפשרי.

 

שמחים אנו שיכולנו להיות שותפים למיזם כה משמעותי זה ומקווים להמשיכו גם בשנים הבאות.

 

גדי ליאון

רכז תחום שורדי השואה

בית גיל-עוז