title
title
title
title
title
title
משב רוח - מודה אני

מודה אני

 

עוד טרם ידעתי קרוא וכתוב אחר נטילת הידיים של ארוחת הבוקר שרתי עם אמא ברננה (לא הבנתי דבר...)

                " מודה אני לפניך מלך חי וקיים

          שהחזרת בי נשמתי

  בחמלה            רבה אמונתך".

 

היום מהדהדות המילים אלי טעונות, משמעותיות ולעיתים מעוררות מחשבות או ספקות.

 

יום יום, בוקר בוקר נדרש האדם המתפלל לומר תודה.

על מה?

                יש כאן הכרה כי שנת הלילה היא "מיתה זוטא" בשעת השינה "פורחת נשמתנו" לעולמות אחרים והנה הגיעה שעת הבוקר ואנו חוזרים – רוצים או לא רוצים – לשגרת חיי המעשה. העובדה שיש ביכולתנו פיזית ופסיכולוגית להמשיך את הוויית האתמול כאילו "לא מתנו" לשעות מספר – עובדה זו מעוררת במאמין צורך בהכרת תודה. חסד אלוקים הוא "שהחזרת בי נשמתי" – ואולי, אולי בעצם, אין זו זכותנו המובנת והבלתי מעורערת? אולי מסיבות כלשהן כבר חויבנו בהסתלקות מן העולם?

מישהו, מישהו חונן אותנו ביכולת לחזור לחיים כאילו לא היה דבר, כאילו כל מחר הוא מובן מאליו.

ועל כך "מודה אני".

כי אם אכן חייבים אנו – הרי מישהו חומל עלינו ומאפשר לנו כל יום התחלה חדשה.

אינני יודעת לאן שייכת המילה "רבה" האם חמלת אלוקים עלינו רבה? ואולי הכוונה היא כדי להכיר בכך אנו זקוקים לאמונה רבה.

 

אדם יכול להיות מאמין או כופר...הבחירה בידינו. אך ודאי הוא כי ההכרה במתנת חיי היום יום כשגרה ברוכה, תביא אותנו לחיות חיים נכונים יותר טובים יותר.

ועל כך "מודה אני לפניך"


תוצאת תמונה עבור אופק                                  אבישג