title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ח

ניצולי השואה מעצבים זיכרון ובונים מדינה 

בסימן 70 שנה למדינת ישראל

הנושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ח

אבא קובנר – ניצול שואה, ממנהיגי המחתרת בגטו וילנה, משורר ופרטיזן – כתב לימים על החזרה לחיים:

 

"אותם אנשים, ניצולי השואה, יכלו גם להשתקע מתוך השלמה של אין-אונים ולנסות לשקם את הריסותיהם במקום שהיו. לא היה מופלא מדעתי, אילו אותו ציבור היה הופך לחבר שודדים וגנבים ורוצחים, ואז אולי הם היו גם הכי הומניים והכי צודקים שיכולים להיות בעולם".1

דבריו אלה של קובנר משקפים את התפעמותו מכוחות השיקום והיצירה של הניצולים. ואכן, העובדה שלאחר הסבל והטראומות שהיו מנת חלקם בשנות השואה היה בכוחם להתפנות לבנייה וליצירה אינה מובנת מאליה.

בתום מלחמת העולם השנייה בחרו רוב הניצולים להתרכז בבניית חיים. רבים מהם בחרו לעשות זאת בארץ ישראל, שהייתה בעיניהם "הבית". דומה שאין בתולדות ההגירה סיפור הדומה לסיפורם של העולים הניצולים. רק לעתים נדירות בהיסטוריה השתלבה קבוצת מהגרים שזה מקרוב באה בחברה הקולטת, ונעשתה שותפה פעילה בעיצוב פניה ואופייה. מיום שהגיעו ארצה פעלו הניצולים במקביל בשני מסלולים: עיצוב ושימור זיכרון השואה, ועשייה ותרומה לחברה בכלל.

בשנות החמישים החלו ניצולי שואה להניח את היסודות לעיצוב זיכרון השואה. הם היו ראשוני החוקרים בתחום, מייסדי המוזיאונים ומוסדות ההנצחה, ומחברי ספרי "יזכור" הקהילתיים. פעילותם הענפה והמגוונת מלמדת על מחויבותם העמוקה לנושא, ועל תחושת השליחות ההיסטורית שפיעמה בהם. בתור מי שחוו את השואה על בשרם, הם הבינו את מהותה וידעו שהם חייבים לתעד אותה. למען הדורות הבאים, ומתוך חשש שמה שלא יסופר אפשר שיאבד ולא יתגלה לעולם, הם החלו במפעל גביית העדויות כשהם חדורים תחושת שליחות ומחויבות לנרצחים. במקביל נטלו הניצולים חלק פעיל ביוזמות חקיקה שיבטיחו את מקומו של זיכרון השואה במדינת ישראל לדורי דורות: ב-1953 חוקקה הכנסת את חוק "יד ושם", וב-1959 היא חוקקה את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

בד בבד השתלבו הניצולים בבניית החברה הישראלית המתהווה ובתרומה לה. רבים מהם הגיעו לארץ צעירים וחדורי התלהבות. הם השתלבו עד מהרה במערך הלוחם של ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, ועם קום המדינה הצטרפו לצה"ל. במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה כמחצית הכוח הלוחם, ורבים מהם נפלו במערכה – חללים שבקושי הכירו את הארץ שלחמו עליה, והיו לעתים נצר אחרון למשפחות מסועפות שאבדו כולן. ואף על פי כן הייתה ההשתתפות בלחימה בעבור רוב הניצולים בבחינת "נקמת התקומה". מעורבותם הקנתה להם תחושה של שייכות ושותפות בארץ החדשה שאליה באו זה מקרוב.

הניצולים היו לחלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית, וטביעות אצבעותיהם ניכרות בתחומים רבים: בהתיישבות, בתעשייה, במדע, בכלכלה, במשפט, באקדמיה ובתרבות. הם הוציאו מקרבם ציירים וגרפיקאים, משוררים וסופרים, ספורטאים ואנשי במה, מדענים ואנשי רוח. אותם שורדים, "אחד מעיר ושניים ממשפחה", נאבקו על שיקום חייהם, ובה בעת דבקו בחיים של עשייה ויצירה. וכך כתב ניצול השואה לייב רוכמן על מקומה ותפקידה של מדינת ישראל בהוויית הניצולים:

 

"בשנים הראשונות אחרי השואה היו חיינו רק חיי ייאוש. כיום נמצאות בכוס הייאוש שלנו גם טיפות של נחמה. משהו גדול קרה בשנים שחלפו מאז השואה, ומשום כך אנו נרבה כיום לבכות את היעלמם. הם לא זכו לראות את החדש. לפי הסטטיסטיקה, כל יהודי רביעי בארץ ישראל או צאצאיו הם מניצולי השואה. מוכרח אני להגיד, שאני חי כבר כמחצית היובל [בארץ ישראל], ואכן נבניתי מחדש. כאן נולדו ילדַי, וצר לי שרק מעטים הם. אחרי השואה לא היה לנו בית דין של זקנים שיגזור, שאנחנו הצעירים הניצולים חייבים להעמיד משפחות גדולות ולבנות מחדש את בית ישראל. כעת יש לי נכדה. חשבתי שכבר לא אראה את אמי ואת אחותי ואת אחי. בפניהם של ילדַי ונכדתי אני חוזר ורואה אותם בביתי בירושלים, מסתובבים וחיים לנגד עינַי. אין פלא שכל המתרחש פה כה יקר ללבנו. בנפשנו הדבר. וייתכן שרק האנשים שמרגישים את כאב העבר, את העלבון הגדול, משיגים למה הגענו ומה הזכות שזכינו לה2


1 רוזקא קורצ'אק מרלא ויהודה טובין (עורכים), אבא קובנר - משלו ועליו, מורשת וספריית פועלים, תל אביב 1988, עמ' 40.

2 לייב רוכמןדרכי אירופה אבלות – שיחות והרהורים עם לייב רוכמן על השואה, ירושלים, 1976, עמ' 35

כל הזכויות שמורות © 2018 יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה 

 

זה היה מרגש עד דמעות • ניצולי שואה, שעברו את הנורא מכל, השתתפו עם דורות ההמשך במיזם השירה בציבור "קולולם" ושרו במלוא גרון: "אני עוד חי"

יעל פרידסון – ידיעות אחרונות

"חי, חי, חי, עם ישראל חי", כשהם שרים במעגל, מוקפים בילדיהם, בנכדיהם וחלקם אפילו בנינים, התכנסו אתמול בירושלים מאות ניצולי שואה לשיר יחד את שירה של עפרה חזה "חי", במסגרת אירוע "קולולם".

 

ההתלהבות משירת ההמונים המשותפת לא דועכת ומסתבר שהיא מדביקה גם קשישים בני תשעים. אחרי שהפיקו קליפ מיוחד ליום השואה ושרו בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית – יזם בית אבי חי הפקה מיוחדת ליום השואה בהשתתפות ניצולי שואה ובני משפחותיהם.

 

הבחירה בשיר של חזה לא הייתה מקרית. "חי" נכתב ע"י אהוד מנור (והולחן ע"י אבי טולדנו) במיוחד לאירוויזיון של 1983 שהתקיים במינכן שבגרמניה. מנור סיפר שכתב את השיר כהמנון ניצחון והתרסה של העם היהודי כנגד מי שניסו להשמידו. ואכן, מילות השיר מבהירות שהעם היהודי עודנו חי וממשיך לחיות - "זה השיר שסבא שר אתמול לאבא והיום אני".

 

יהודית פלסמן, בת ה־95, ניצולת שואה מבודפשט, הגיעה לאירוע עם בתה אורית, הנכד יונתן והנינות נועם ודניאל, והתרגשה עד דמעות: "השיר מזכיר כל מיני דברים וזה מחזיר הכול".

 

בתה, אורית, התרגשה לא פחות: "הייתה חוויה מיוחדת לשבת ליד אמא ולשיר איתה 'חי, חי, חי' – זה היה מאוד משמעותי".

 

אביב שבתאי (18) מירושלים חזרה בדיוק אתמול מהמסע לפולין. סבתה ניצולת השואה לא הייתה מסוגלת להגיע, אך היא ואמה הגיעו לשיר עם ניצולי השואה. "אחרי מה שראיתי במסע, כשאני חושבת על מה שהם עברו, אני מתקשה להאמין שהם פה", אמרה. "זה מאוד מרגש".

 

לדברי ד"ר דיוויד רוזנסון, מנהל בית אבי חי, מדובר בפרויקט ייחודי בכל הקשור לציון ולשימור זיכרון השואה: "בדרך זו של שירה משותפת המלכדת את הניצולים עם דורות ההמשך, אנו מביאים לידי ביטוי את ניצחון הרוח ואת ההשראה שמעוררים בנו האנשים שעברו את הנורא מכל. בחרנו שיר שמסמל תקווה, שמחה, נטיעת שורשים והצהרה של בחירה בחיים".

 

לחצו כאן לצפייה בביצוע המרגש


 

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן