title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

"מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ" (ירמיהו לא ט) -  נילי בן ארי


משפחתו של אבי, הייתה משפחה חסידית שהשתייכה לחסידות בעלז. אצל חסידי בעלז, מוות הוא מושג שאין משתמשים בו.

כשסבי יהודה גרוס בזקנתו, ביום פטירתו, חלה, ואבי הזעיק אמבולנס לקחתו לביה"ח, אמר סבא לשני החובשים שהעלוהו על אלונקה: "איך קען נישט שטרבען, איך מיז משיח אלייבען" (אינני יכול למות, עלי להמתין למשיח).

סבא וסבתא אבדו במלחמת העולם השנייה, בת עם בעלה ושני ילדיה, ובן, כמו כן אחים בני דודים ובני משפחתם. מעולם לא דברו בבית על הרצח. ספרו הרבה על העיירה היהודית בגליציה – על סוקול, על החיים שלפני, על הנסיעה לרבי מבעלז, ועל וינה המעטירה אליה הגרו במלחמת העולם הראשונה כשהרוסים שרפו את חנות המכולת של סבא.

סבא היה כעוף החול המתחדש. בבואו לוינה הקים מחדש מכולת בסיטונות, עסק משגשג ומצליח, במרכז העסקים של וינה. וכשדודתי, אלה, שהייתה בגדוד העבודה ובעלת תעודה בריטית, מנדטורית, באה להוציא את סבא וסבתא ממרתפי הגסטפו אחרי האנשלוס שהתרחש  ב 12.03.1938, הקים סבא בפעם השלישית מכלת בסיטונות בתל-אביב.

בחסידות בעלז לא מקובל לדבר על המוות, על המצבה כותבים רק את שם הנפטר, תאריך לידה ותאריך פטירה, ורק ביום השנה עולים לקבר.

זכורני שכשנחקק בכנסת בשנת 1953 חוק זיכרון השואה והגבורה, חלקו לתלמידי בתי הספר דפי הנצחה, לרישום שמות קרובי המשפחה שנרצחו בגטאות ובמחנות. הבאתי את הדפים הביתה, אולם אבא סרב למלאם מתוך מחשבה שאולי, באחד הימים, יתברר שמישהו מקרוביו ניצל. הפצרתי בו לשנות את שם המשפחה – גרוס, לשם עברי, ואבא הפטיר: אם מישהו מקרובי נותר בחיים, ויחפש אותנו, חייבים לשמור על שם המשפחה.

לימים כשנפתחו שערי בריה"מ, ויד ושם הגיעו לארכיונים של הצבא האדום, ולקטו מידע על מקום הרצח של חלק גדול מהקרבנות, נודע לנו שאחותו של אבא וילדיה נרצחו ב טרדניצה (מחנה השמדה בבלורוס) וגיסו בדכאו. על שמות שאר קרובי המשפחה שנרצחו, לא מצאנו שום מידע.

בני הדודים שלי בנו את אילן המשפחה באתר My Heritage, ומפעם לפעם אנחנו מקבלים הפניה לקרובים רחוקים ומשלימים פרטים בעץ הענף.

לפני כחודש, קבלתי כ 40 שמות של בני משפחת גרוס, שלרובם הוצמד צילום של תעודה, ונשאלתי האם מדובר באותו אדם הרשום בעץ משפחת גרוס שאני מנויה עליו.


יהודה גרוס מאילן היוחסין שלך נמצא בBelerski Web Site  המנוהל על ידי Tadeusz Belerski מפולין צרי קשר עם Tadeusz

באילן שלך

יהודה גרוס – סבא  1875 - 1969

Juda Gross, Sokal

קרבה למנהל/ת האתר: בן דוד/ה ראשון בהפרש שני דורות  נולד 1875

birth Juda Gross, Sokal

ברשימה היו בני משפחה נוספים, סבתות, אחים דודים דודות ובצד השם – צילום של מסמך.

אביו של סבא קרוי – שמואל דוד גרוס, וזהו שמו של אחי ; אמו של סבא – חיה פייגא גרוס, וזהו שמה של בת דודתי. כפי שכתב המשורר שמשון מלצר בספרו: אור זרוע:

על שם מי:

אך ידע ובטח כל החי בלבבו,

כי בנו או בתו, או נכדו שהניח,

לא יתנו את שמו היהודי להשכיח

.......

כן שמר כל אדם בחבה וברך

בלבבו הידיעה כי שמו עוד ישוב

ויחיה בעולם ויפרח וינוב

בנכדו, בנינו, בילדה או בילד,

...

כך נתנו השמות באותם הימים

כך גדלו משפחות כעצים הרמים...

 

 

כשראיתי את השם, שמואל דוד גרוס, החסיר לבי פעימה. למי עוד יש סבא רבה בשם זה, שנולד בסוקול שבגליציה?

ומי הוא T Belerski המעז לחלוק עמי את סבא רבה שלי?

כתבתי מיד מכתב לידידי מרצ'ין ברטוביץ' מורשא, העובד מזה שנים בעמותה לשימור הזיכרון היהודי, ושאלתי אותו האם הוא מכיר מישהו בשם: T Belerski.

תוך דקה הגיע מייל ממרצין: ודאי, הוא עיתונאי מוכר בפולין, שמו: Tadeusz Belerski, הוא גר בורשא. מרצ'ין עיין באתר השטעטעל, ומצא שלתדיאוש יש רקע יהודי, והוא החל גם ללמוד עברית.

היה זה ביום שישי, ראש חודש אדר 16.02.2018

החלה חליפת מכתבים בין מרצ'ין לביני. מרצ'ין הציע לקשר בינינו. שמחתי, מפני שהידע שלי בפולנית מסתכם בתודה, להתראות, ובוקר טוב...

ביום ראשון ד' אדר 19.02.2018, בלילה, יצאתי לפולין עם משלחת של בנות מאולפנת עכו ואולפנת כרמיאל, ואת היום הראשון למסע, עשינו בורשא. עוד קודם לכן סיכמתי עם מרצ'ין שבאותו יום הוא ורעייתו אולגה, יבואו לפגוש אותי ב 17.00 בבית כנסת נוז'יק שבורשא. בקשתי ממרצ'ין שיתקשר לתדיאוש ויציע לו לפגוש אותי בבית כנסת נוז'יק. תדיאוש הסכים!

כתבתי בגוגל: Tadeusz Belerski, וקבלתי אין סוף קישורים בפולנית, הצלחתי לפענח את שנת הלידה – 1947, ולראות את תמונתו:

https://sztetl.org.pl/sites/default/files/styles/photo-hires/public/belerski_tadeusz.jpg?itok=gGRhshcX

עדיין פקפקתי ולא העזתי לספר לבני הדודים שלי שמצאנו ענף אבוד.

הגעתי לנוז'יק, אחד המדריכים קיבל על עצמו להדריך את כל המשלחת, ואני, בהיסוס, ובהתרגשות הולכת וגוברת, חיפשתי בעיני אחרי מישהו שנראה כמו תדיאוש.

סמוך למדרגות הכניסה לבית כנסת נוזי'ק, עמד אדם בעל אף יהודי, וקבוצת דפים בידו. נגשתי אליו רועדת ושאלתי: תדיאוש? והוא: נילי?

לחצנו ידיים ולמזלי מיד הגיע מרצ'ין ותרגם את דבריו של תדיאוש לאנגלית.

עמדנו באחת הפינות של אולם התפילה, ברעש שסבב אותנו, כשאני צמאה לכל מילה שיאמר. תדיאוש, סיפר למרצ'ין שרק לפני שלוש שנים נודע לו שהוא יהודי, וכן אביו ואמו. הוא סיפר לתומו שביקר בישראל, וגילה בירושלים בן דוד של ממש, והוא עדיין מחפש את דרכו ליהדות, ולא יודע אל מי לפנות. מרצ'ין (שהוא קתולי אבל מתמצא ומכבד יהודים ויהדות), התנדב מיד להפגיש אותו עם יהודים. ממש באותה שעה נכנס לבית הכנסת הרב מיכאל (מייקל) שודריך, רבה של פולין, אמריקאי, יליד ניו יורק, המכהן שנים רבות כרבה הראשי של פולין, ופועל לקירוב יהודים נידחים למקור מחצבתם.  נגשתי אליו, סיפרתי לו את הסיפור בקצרה, והוא פנה מיד לתדיאוש, לחץ את ידו וברך אותו ב'מזל טוב'. הרב נתן לתדיאוש את כרטיס הביקור שלו, וקבע לו פגישה.

בינתיים החלו הבחורים שבמשלחת (הייתה זו משלחת של בנות), להתפלל מנחה. אחד המדריכים במשלחת היה מיודענו – אביטוב זלקין (אחיו של בניהו זלקין ז"ל), שאביו נפטר השנה, והוא חייב בקדיש. אביטוב שאל אותי האם תדיאוש הוא יהודי כשר? והאם ניתן לצרפו כעשירי למניין?

תדיאוש ניגש בגאווה מהולה בפחד, ולראשונה בחייו, הצטרף למניין, ואמר קדיש. ואני חזרתי אחריו: בהתרגשות רבה: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא.

מרצ'ין הבטיח להיפגש עם תדיאוש, לכתוב את הביאוגרפיה שלו בקצרה, לתרגם לאנגלית, ולשלוח לנו. ואכן מאז שובי, אנחנו מחליפים מכתבים בתיווכו של מרצ'ין, בתרגומו של יהודה, ולפעמים באנגלית עילגת של שנינו. מרצ'ין קישר אותו גם עם אחד מגדולי המומחים לשימור מורשת יהודי פולין החיים היום בפולין, יאן יגלסקי מהמכון להיסטוריה יהודית בוורשה, שעומד בראש המחלקה לתיעוד המורשת החומרית של יהדות פולין.

תדיאוש שלח לי את מספר הטלפון של בן דודו: אריה רמון, הגר ברמות בירושלים, ואנחנו משוחחים, שיחות ארוכות, בהמשכים.

קבצנו מידע בסיסי על תדיאוש:

תדיאוש בלרסקי נולד ב - 1947 בביידגושץ '(Bydgoszcz), שם אביו היה מנכ"ל המבשלות של צפון פולין. במלחמת העולם השנייה היה אביו של תדיאוש פעיל בשורות "צבא הבית", הארמיה קריובה, תחת השם פאנשייביץ'. חודשים אחדים לאחר לידת תדיאוש, נעצר אביו על ידי משרד הביטחון ונידון ע"י המשטר הקומוניסטי למאסר עולם על השתייכותו למפלגה הסוציאליסטית הפולנית. גם האם שהייתה חברת מחתרת הארמיה קריובה, נעצרה, והתאבדה בלחץ החקירה. אחרי שאביו עזב את הכלא ב -1954, עובר בלרסקי לוורשה, האב מתחתן שוב. תדיאוש גדל במסורת הנוצרית ובטוח כי אמו היא אשתו השנייה של אביו. רק כעבור שנים יגלה את גורלה האמיתי של אמו ואת הזהות היהודית של הוריו. ב -1967, תדיאוש בלרסקי נרשם ללימודים בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת ורשה, נמצא במרכז אירועי ה -68 במארס, משתתף באסיפות סטודנטים, אך בשל חוסר הקשר וחוסר הידע למוצאו היהודי, הוא אינו מבין את השפעת האירועים על קהילת יהודי פולין.

שנים לאחר מכן, תדיאוש בלרסקי מתחיל לגלות את השורשים היהודיים של הזהות שלו: הוא עורך חיפושים היסטוריים ושאלות ארכיוניות; מוצא ומקים קשר עם קרובי משפחה, מבקר בישראל ומתחיל ללמוד עברית.

שלחתי את הבשורה לבני הדודים שלי, וכשהם ראו את תמונתו, הם פסקו מיד: זה דוד בעריש!!

בעריש היה אחיו של אבי, ואכן, הם דומים מאד.

כלנו החילונו לחפש אחר פרטים על בן הדוד האבוד.

השבוע הגיע הביוגרפיה המקוצרת של תדיאוש, ויכולנו לשאוב כמה פרטים חשובים וכך מעיד תדיאוש על עצמו:

נולדתי ב 12.09.1947 בבידגוטש. שמי תדיאוש בלרסקי. אמי הייתה מתילדה בלרסקה, היא נולדה בשם משפחה רייזלר, הייתה לה אחות נעמי, ושני אחים: יעקב וסלומון.

אמי נולדה למשפחת שפירא, משפחה שומרת מצוות, בעיירה סוקול, ליד לבוב. סבי, משה שפירא, היה במקצועו חופר בארות, ונשות המשפחה התביישו במקצועו, ולכן השתמשו בשם המשפחה של סבתא חנה שלהם סינה רייזלר.

סבי וסבתי נרצחו בבלז'ץ, סלומון נרצח בגטו לבוב, כנראה ב 1941, ויעקב, שהיה רופא בצבא הפולני, נפטר ליד העיר דרזדן, שבועיים לפני תום המלחמה, יחד עם 300 חיילים פצועים שבהם הוא טיפל. הייתה אחות נוספת, רוזה, שנפטרה לפני המלחמה.

בן דודי אריה, הבן של נעמי, הגר בירושלים, סיפר לי שאמותינו האחיות, אהבו מאד אחת את השנייה. הוא גם זוכר את סבי בבגדי העבודה הכחולים שלו. ע"פ אריה סבא שלנו עבר מרוסיה לגליציה, כדי להתחמק משרות בצבא.

לאחר שאבי נעצר ב04.1948, ע"י המשטרה החשאית הקומוניסטית, אמי התאבדה. הייתי בן 7 חודשים. אחותי לודויגה, הייתה בת 9. המטפלת שלנו, טיפלה בנו, ולאחר זמן לקח אותי לביתו יאן בלר, שהיה האח היחיד של אבי, ששרד את המלחמה, בזכות זה שהרוסים שלחו אותו לסיביר. אשתו ושני ילדיו נפטרו בסיביר. הוא חזר לפולין כחייל בארמיה הפולנית הראשונה, נישא שוב לאשה פולניה, ונולדו להם שני ילדים. הייתי אצלו 6 שנים, עד שאבי השתחרר מהכלא. יאן בלר שמר בסוד את יהדותו.

אבי נולד ב 03.01.1906 בעיירה קרוטושין, ליד לבוב. שמו היה איזאק מאיר בלר. שם אביו היה בעריש, והוא עבד בתעשיית עץ. הם היו אנשים דתיים. הוא ואשתו הלכו בקביעות לבית הכנסת. כנראה שסבי נרצח ע"י הגרמנים, ברחוב, בלבוב. סבתי שרה, ממשפחת טאובה, יחד עם שתי בנותיה: סוניה, וחלה (אחיותיו של אבי), נרצחו בבלז'ץ ב 1942. את הפרטים האלה למדתי ב 2013 מעדות שנמסרה ליד ושם ב 1955 ע"י עמנואל זינגר. הוא היה גיס של אבי, נשוי לאחות אמי – נעמי (אביו של אריה רמון). בזמן הכיבוש הגרמני, וגם אחרי המלחמה, הוא ומשפחתו אמצו את השם: בורז'קי. לאבי היה אח נוסף, ליאופולד, שנעלם בזמן המלחמה, החל משנת 1939. מכל משפחת בלר, אבי היה היחיד שלמד באוניברסיטה. הוא למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטת יאן קזימירר בלבוב. ובנוסף לכך למד בבי"ס למסחר ולכלכלה. אחרי תקופת הכשרה הוא החל לעבוד בתעשייה, וניהל את מחלקת המשפטים והכלכלה של תעשיית מבשלת הבירה בלבוב. ב04.1942, אבי ברח מלבוב לורשא. ידידו הפולני , רב סרן לובשינסקי, שירת במפקדת הארמיה קריובה. הוא דאג להורי לניירות מזויפים, וכך הם קבלו את שם המשפחה פנשביץ. גם הם הצטרפו לארמיה קריובה. אבי היה אחראי על מצבורי הנשק של המחתרת, ואמי הייתה שליחה. גם גיסו של אבא, עמנואל, הצטרף לארמיה קריובה, וקיבל ניירות מזויפים בשם המשפחה – בורז'קי.

נעמי ובנה אריה, גרו בחוצות ורשא.

הורי השתתפו במרד ורשא ב 1944, ובסוף המלחמה אבי המשיך לשמור בסוד את זהותו היהודית. לשם כך הוא שינה את שם משפחתו מ- בלר לבלרסקי. הקומוניסטים כלאו אותו בשנים 1948-1954 עקב חברותו בארמיה קריובה. הוא כלל לא ידע שאשתו התאבדה. הוא השתחרר מהכלא כעבור 6 שנים, ולאחר זמן נישא לאישה פולניה, שהייתה בעבר מזכירתו. הם קבלו בעבורי ניירות מזויפים, ובהם רשום שהאשה הפולניה של אבא, היא אמי.

על אחותי שגרה בנפרד מאתנו, אסרו לספר לי שהיא אחותי. מתילדה, אמי הביולוגית, הייתה עדיין רשומה כאמה. אבל לודויגה (אחותי), הצליחה להסתיר את יהדותה, אפילו מבתה היחידה. כשמלאו לי 60, אחיו של אבי, נפטר. בניו מצאו בין התעודות שהותיר, מסמך שציין שאמי הביולוגית, הייתה מתילדה, והייתה יהודיה.

אביו נפטר 20 שנה קודם לכן, אבל אחותי אישרה ששנינו יהודים, בני אותה אם, ולא יספה. גם היא נפטרה כעבור זמן קצר. ניסיתי למצוא מסמכים המאשרים זאת בארכיון של ורשא, ולא הצלחתי. עם פטירתה של אמי החורגת, הפולניה, גיליתי מספר מסמכים שדודתי, אחות אמי, נעמי, יחד עם בעלה ובנם אריה, עלו לישראל. נרשמתי לאתר מיי הריטג', והכנסתי לשם את מעט המידע שהיה ברשותי. בדקתי גם באינסטיטיוט להיסטוריה יהודית, ושם מצאתי את עדותו של עמנואל זינגר, שמסר ליד ושם. הכנסתי עדות זאת למיי הריטג'. במאי 2013 גיליתי, פוסט בפייסבוק, שממנו הבנתי שיש לי בן דוד מצד אמי, בשם אריה רמון, הגר בירושלים.

מפי אריה שמעתי שכשנודע לתדיאוש על הקרבה המשפחתית, תוך עשרה ימים הוא הגיע לארץ. אריה והוא מאד דומים, וקוראים זה לזה, אחי. כשנפגשו לראשונה, הם ישבו במטבח וארבעה ימים לא הפסיקו לדבר. ומאז, שלוש פעמים, לפני פסח, תדיאוש ורעייתו (אישה שניה שהוא התחתן אתה לפני כמה שנים), באים לביקור בארץ עורכים מפגש משפחתי, ומטיילים יחד. מאריה שמע תדיאוש פרטים רבים על משפחתו.

במשך 40 שנה הייתי עיתונאי, כתבתי על מדע, הנדסה, מכונאות. עבדתי בסוכנות הידיעות הפולנית, ובעתון היומי: רצ'צפוספוליטה.

עד כאן - תדיאוש

בשיחות ארוכות שהיו לי עם אריה, שמעתי פרטים נוספים על משפחתו של תדיאוש ומשפחתו של אריה:

את אביו של תדיאוש אסרו יחד עם עוד 14 איש. עשו לו משפט ראווה קומוניסטי והאשימו אותו בפשעים כלכליים. זה מקום שני בחומרה. הוא עצמו היה קרוב לזה שיוציאוהו להורג, השאלה המכרעת הייתה מי יגיש את התביעה.

התביעה הראשונה הוגשה ע"י הצבא ומשמעותה גזר דין מוות. משום מה העבירו את התיק לתביעה אזרחית, ואביו של תדיאוש ניצל ממוות ונידון למאסר עולם. בקבוצה היו 3-4 שהוצאו להורג. אמו של תדיאוש התאבדה. כשהם היו במחתרת שני ההורים היו חלק מהמטה הארצי של אקא. היא הייתה קשרית, בזמן מרד ורשא ב 1944האם התאבדה כשתדיאוש היה בן 7 חודשים.

הבריטים ספקו למחתרת אק"א (ארמיה קריובה) נשק, כסף לשוחד ועוד. בין השאר מעבדת זיוף תעודות משוכללת כך שלשני האבות היו תעודות טובות.

היחידה של ההורים של תדיאוש טיפלה בהצנחות הנשק שהצניחו הבריטים לפולנים. המחתרת אספה את הפריטים המוצנחים והחביאה אותם, יחידה אחרת הביאה את הנשק והחביאה בסליק, ויחידה נוספת הייתה מחלקת את הנשק ליחידות הלוחמים הפולנים.

אבא של תדיאוש היה אחראי לסליקים בורשא, ואבא של אריה היה בשלב האחרון, מחלק את הנשק ליחידות.

אבא של תדיאוש מלבד היותו חבר המטה הארצי של המחתרת יהודי, (רוב חברי המחתרת היו אנשי מילואים האבות של תדיאוש ואריה היו אנשי קבע), היה יהודי. אם היו תופסים מישהו מהאבות והיו מגלים שהם מהיחידה הלוגיסטית של אקא, היו מוציאים אותם מיד להורג. הגרמנים ידעו שהבריטים מצניחים נשק לפולנים בעזרת מטוסים. אנשי המחתרת קבלו הוראה מפורשת לא ליפול בידי הגרמנים בחיים. כל אחד מהם קיבל רעל או אקדח. אבא של תדיאוש קבל אקדח. אמו העדיפה לקחת רעל.

אבא של אריה זרק את הרעל בתום המלחמה, אמו של תדיאוש, מתילדה, שמרה את הרעל, והתאבדה בעזרתו כשתדיאוש היה בן 7 חודשים..

כשנודע לתדיאוש לפני 3 שנים שהוא יהודי, הוא החליט לגלות זאת גם לאחיינים שלו, בני אחותו, שגרו בגלייביץ. מסתבר שכל תושבי גלייביץ ידעו שהם יהודים. מלבד תדיאוש.

אנחנו רק בקצה הקרחון... מסתבר שיש עוד הרבה מה לחשוף, ולהיפגש.

תדיאוש עדיין לא מודע לכך שרבים מבני משפחתנו נרצחו במלחמה. ואני תמהה כיצד גם במאה ה21 קורים ניסים. עד היום חשבתי שבמשפחתי לא היו לוחמים. הסבים השתמטו מהצבא הפולני, אבי השתמט מהצבא האוסטרי, אחי שוחרר עקב היותו בצבא ה', ואני הצהרתי. ילדי כפרו על החרפה והם גנרלים. אבל מסתבר שלא חדשתי מאומה, לסבא יהודה היו בני דודים אמיצים, שלחמו במחתרת הפולנית.

מי פלל?!!!

" זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב; וְזֶה, יִכְתֹּב יָדוֹ לַה', וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל, יְכַנֶּה"                                                                                                                  ישעיהו מד, ה

 

פגישה בבית כנסת נוז'יק שבורשא מימיני - תדיאוש


מסע מיוחד בשיר ונגינה