title
title
title
title
title
title
מהעת הזו - על הקשר הבין-דורי

שלום רב קוראנו היקרים

 

אנו ממש בסיום ההכנות לחג

"הסדר" ממש בעיצומו

וליל הסדר קרוב מאוד.

 

כמה מחשבות סביב משמעות ליל מיוחד זה

ובעיקר, מהי ליבת הענין.

השאלות? אולי התשובות?

הקשר הורה-ילד?



 

ועל זאת אביא שני כותבים

שני חברים, העובדים במשותף

(גם סוג כלשהו של "אחים")

 

 

כשאומרים על אדם שהוא "לא יודע לנהוג", מתכוונים שהוא נוהג, אבל גרוע. כשאומרים על אדם שהוא "לא יודע לבשל", מתכוונים לומר שהוא מבשל, אבל לא טעים. וכשאומרים על ילד שהוא "לא יודע לשאול", לא מתכוונים לומר שהוא לא שואל כלל, אלא שהוא שואל, אבל לא כמו שצריך.
ותיקי המשק אומרים לא פעם שאצלם "לא שאלו שאלות" - בדורות עברו ברירת המחדל היתה כנראה להמשיך את המסורת, לציית לכללים ולקבל את דין התנועה. בלי תהיות ובלי קושיות. הם היו הבן שאינו שואל.
בדור שלנו כולם שואלים, אבל בכל זאת הרבה לא יודעים לשאול -
יש את מי ששואל שאלה אחת. הוא לא באמת רוצה לדעת ולא באמת מנסה להבין. השאלה שלו היא טקס דל משמעות. משהו כמו - 
"
איך היה?" 
"
כיף".
מין מחווה נימוסית שמוכנה להסתפק בתשובה שטחית, כי ממילא השאלה היא רק כזמן לחשוב על המשפט הבא שלי בשיחה. הוא אמנם שואל, אך אינו יודע לשאול.


מנגד יש את מי ששואל ושואל ושואל. הוא מנסה תמיד לברר זוית נוספת, להתלבט עוד, לחקור שנית. הוא התאהב בחיקה החם של השאלה ובחיבוק הנעים של הלבטים. הוא לפעמים ממש סובל מזה - בזוגיות, בעבודה, בצמתים של החלטות. מרוב שאלות מעמיקות הוא איבד את היכולת להחליט. מרוב לבטים הוא איבד את היכולת להרגיש. גם הוא שואל, אך לא יודע לשאול.


בין שני הקצוות הללו יש נקודת איזון עדינה. הנקודה של הבן היודע לשאול - זה שיודע להתחיל, ואחר כך להוסיף, ובסוף גם להפסיק לשאול.
כעת נותר רק למצוא איפה בדיוק נמצא האיזון הזה, וגם זו שאלה לא פשוטה...

מוקדש באהבה גדולה להרבה תלמידים ותלמידות, שואלים ושואלות, שעדיין לומדים לשאול.

אילעי עופרן



פשוט וגאוני
כל האימפריות הקדומות שאפו להנציח את עצמם. הם עשו זאת באמצעות הקמת צבאות אדירים או בירוקרטיה משוכללת. באמצעות מונומנטים גרנדיוזיים, או ארמונות פאר. באמצעות רשת מסחר מפותחת או מסעות כיבושים. אבל כולם כשלו בדרך. מתי שהוא משהו התחיל להיסדק ולהתפורר, עד שלבסוף קרסו ונעלמו מעל במת ההיסטוריה ואימפריות חדשות קמו על חורבותיהם. גם גורלם של האחרונות היה דומה.

רק יוצא דופן אחד יש. עם ישראל
הוא לא גילה כשרון רב מידי באף אחד מאותם תחומים שמניתי. לא חכם, חזק, עשיר או גיבור באופן בולט. עם ישראל גם לא באמת הצליח אי פעם לייסד אימפריה של ממש. אבל למרות הכל דווקא הוא הצליח במקום שכל האחרים כשלו. מה הסוד של עמנו?

לדעתי הסוד נעוץ בשתי מילים: "והגדת לבנך" המקפלות שלושה עקרונות: העברה בין דורית, ביזור וסיפור.

העברה. אם כל משפחה מעבירה את המסורת לילדים והם בתורם לילדיהם שלהם, מובטחים למסורת חיי נצח (מובן שהדבר מחייב רצון הדדי).

ביזור. במקום שהאחריות על העברת המורשת תוטל על ממסד מרכזי (מורים, כוהנים, משרד חינוך וכדו') היא בוזרה ליחידות היסוד של החברה - המשפחה. בכך הפכה לבלתי תלוית טרטוריה וארגון מרכזי. בכך נהיית לבלתי ניתנת להשמדה (זה למה היטלר ימ"ש, שהבין את העניין, היה אובססיבי להשמדת כל יהודי).

סיפור. את הרעיון גרעיני יש לספר כסיפור. לא רעיונות פילוסופים, לא פרשנות או דרשנות. "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה..". אחד המרבה לספר ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לסיפור היסוד.

כשנסב לליל הסדר בחיק המשפחה מצומצמת או מורחבת, נדע שאנו נוגעים ולו ללילה אחד בסוד הנצח היהודי.

בעיני זה כל כך פשוט 
ולכן כל כך מדהים.

 

חג שמח

איתמר חייקין

(בן שלחות לשעבר)

 

נאחל לכולנו

 

חג חירות, חג אביב

שמח וכשר

ושבת שלום

 

 

גדי ליאון

העורך

 

ראש הטופס