title
title
title
title
title
title
סיפורי מקום

המושב עמד בגבורה במלחמת העצמאות, אך הפסיד בקרב עם הממסד על ההיסטוריה

מושב בית יוסף הדף בגבורה את התקפות חיל המשלוח העיראקי ובלם את התקדמותו, אבל בן־גוריון אפילו לא הזכיר אותם ביומנו. כעת נערכים בני המושב לקרב על כבודו ההיסטורי

 -23.02.2018  אורי משגב - הארץ

 

ידיעה קטנה בעיתון "דבר" מ- 23 במאי 1948 מקפלת סיפור גדול. הכותרת מכריזה: "מושב בית יוסף הדף התקפות תותחים ומטוסים". בגוף הידיעה מדווח כי "במשך שלושה ימים ולילות הורעש מושב בית יוסף שבגבול עמק בית שאן ועמק הירדן, ואנשיו התגוננו בגבורה ובעוז רוח... בכל שלוש־ארבע שעות הורעש היישוב, ומטוסים הטילו פצצות על בתיו. ביום ג' היתה התקפה קשה, והאויב התקרב בטור משוריינים עד למשק, אך נהדף ע"י כוחות ההגנה. איש מהמגינים לא נפגע בכל שלושת ימי ההרעשה, רק חברה שנקעה רגל ליד מקלט. נפגע בחלקו בית הוועד ונהרסה הספרייה על שם יוסף אהרונוביץ'".

האתר הלאומי בגשר הישנה, בשבוע שעבר. שברון הלב עבר לדור הבנים

האתר הלאומי בגשר הישנה, בשבוע שעבר. שברון הלב עבר לדור הבנים 

צילום: גיל אליהו

70  שנה אחרי, ביום חורף שמשי, אני ניצב לבדי מול בית הוועד הנטוש. בדרך מבית שאן ראיתי בעיקר פרות חומות ולבנות מלחכות עשב על מורדות הגבעות, וקצת עובדי חקלאות תאילנדים. לבסוף הסתייעתי בחבר מושב ירדנה, שנתן לי הוראות גישה והזהיר שהמבנה "קצת הרוס". האמת היא, שהוא בעיקר נטוש. אחרי שעמד בהפגזות הלגיון הירדני וחיל המשלוח העיראקי, נראה שבית הוועד יכול גם לפגעי הזמן.

שלט מידע כחול שהציבה המועצה האזורית חושף את הפצע: "למרות התגבורת המצומצמת שהגיעה ליישוב ולמרות הנשק הדל והמחסור בתחמושת, עמד המושב מול ההתקפות הקשות בגבורה. במשך כשבוע נהדפו גלי התוקפים וכך מנעו מהם לפרוץ לתוך המדינה שאך נולדה. המושב אמנם נהרס, אבל הוא לא נכבש ולא ננטש! בתום מלחמת העצמאות, בגלל שיקום כושל, נאלצו החברים לעזוב את המקום בשברון לב".

שברון הלב הזה עבר לדור הבנים של המייסדים, שאחרי נטישת המקום התפזרו ברובם למושבים אחרים; קבוצה של שש משפחות הקימה ליד עכו את מושב בוסתן הגליל. בשנים האחרונות הם נחושים לעשות צדק היסטורי, גם אם מאוחר. כדרכם של מושבניקים, המוטו שבחרו למפעל ההנצחה המרתק שלהם מנוסח בלשון ישירה: "להחזיר את בית יוסף להיסטוריה".

 

שניים מהם, ההיסטוריונים רינה רייניץ־אידן וגדעון דגני, פתחו בפני את דלתם. מהמפגש אתם ברור שלכאב הנטישה התלווה תמיד גם כאב ההשכחה. קרב בית יוסף כמעט ולא קיים בספרים ובתודעה, אף כי הוא היה הרואי לא פחות מקרב ההגנה המפורסם יותר על קיבוץ גשר הסמוך. הוא התנהל במקביל, הסתיים בתוצאות מצוינות ואף ללא הרוגים, ותרם תרומה מכרעת לבלימת מאמץ ההבקעה של חיל המשלוח העיראקי. אבל כבר ביומנו של בן־גוריון מאותה עת מוזכרת רק הלחימה על גשר, והקיפוח נמשך מאז, בפרסומים היסטוריים רבים.

רינה רייניץ־אידן, בשבוע שעבר 

רינה רייניץ־אידן, בשבוע שעבר צילום: מוטי מילרוד

רינה וגדעון מייחסים בשיחתנו את הנטישה ואת ההשכחה לחולשתה של תנועת המושבים באותן שנים בהשוואה לכוחה של התנועה הקיבוצית. הקיבוצים ידעו לשוב לשדות הקרב שלהם, לבנותם מחדש בנקודה אחרת אם היה צורך, וגם לדאוג למקומם הראוי בהיסטוריה. כך היה בגשר ובניצנים. היו גם קיבוצים שננטשו במלחמה, ולאחריה שוקמו ויושבו מחדש - יד מרדכי לדוגמה, וכן מסדה ושער הגולן בעמק הירדן. בניגוד אליהם, בית יוסף החזיק מעמד עד הסוף מול הכוח הפולש, ופונה רק אחר כך, מכיוון שנהרס עד היסוד.

טינה ומרירות כלפי הקיבוצים נשמעות כאן מדי פעם עד היום. אחת הצלקות קשורה לפרות של משקי המושב — מקור ההכנסה העיקרי לפני המלחמה. ערב הפלישה הן פוזרו בין עשרה מקיבוצי עמק בית שאן ועמק יזרעאל; אחרי המלחמה דרשו הקיבוצים מאנשי בית יוסף תשלום עבור האירוח.

באחד ממסמכי הזיכרונות של יוצאי המושב קראתי תיאור של בלימת טור המשוריינים העיראקי ממש על הגדר; המחבר הביע צער שלא גררו את המשוריין הראשון לתוך שטח המושב, "ואז היו אולי מנציחים גם את בית יוסף על בול כמו שעשו לדגניה".

שורו, הביטו וראו

הנישול מדפי הזיכרון הולך עוד אחורה: מעטים יודעים היום שכשליש מיישובי חומה ומגדל - אותה התיישבות מדינית מזורזת שנולדה כצורך אסטרטגי מול מדיניות המנדט הבריטי - היו מושבים. בית יוסף היה הראשון שבהם. הוא הוקם באפריל 1937, ונקרא על שמו של יוסף אהרונוביץ' רב הפעלים - עיתונאי, עסקן ציוני, מדובריה הבולטים של מפא"י וגם בעלה של הסופרת דבורה בארון - שמת רק שבועיים קודם לכן.

המושב המקורי היה חביב במיוחד על אברהם הרצפלד, מהבולטים שבמנהיגי העלייה השנייה וממייסדי ההסתדרות הכללית. הרצפלד נודע ביחסו המיוחד ליישובי הסְפר. הוא זה שהפך את שירו של המשורר זלמן חן, "שורו, הביטו וראו" להמנון ההתיישבות העובדת, ואת הופעת הבכורה ביצע, נרגש, בבית יוסף שאליו הגיע מיד לאחר העלייה על הקרקע.

אתר לאומי בשטחו של קיבוץ גשר ההיסטורי, בשבוע שעבר. הקיבוצים ידעו לשוב לשדות הקרב שלהם

אתר לאומי בשטחו של קיבוץ גשר ההיסטורי, בשבוע שעבר. הקיבוצים ידעו לשוב לשדות הקרב שלהם        

צילום: גיל אליהו

בן גוריון גילה עניין אסטרטגי במקום המרוחק והמבודד. עשר שנים אחרי ההקמה, עם קבלת תוכנית החלוקה באו"ם והמלחמה שפרצה בארץ בעקבותיה, הגיח יום אחד לביקור פתע. סיפור ביקורו הפך למיתולוגיה קטנה בקרב יוצאי המקום והוא מתועד בספר זיכרונות שהוציא בתחילת העשור הקודם דוד לבקוביץ, שהוריו נמנו עם המייסדים.

לבקוביץ מספר שבמושב היה בחור שכונה "הליצן" וכאשר הגיע דוד בן גוריון עם שני מלווים לבדוק את מוכנות המושב להתקפה, הוא נפל על אותו ליצן. בן־גוריון ביקש מהליצן לרוץ לקרוא למא"ז (מפקד אזור), כתב לבקוביץ, "הליצן התחיל לצחוק על בן־גוריון, על הקרחת שלו, על האקדח הגדול שלו, שיותר גדול מבן־גוריון עצמו. בין היתר הפליט כלפי בן־גוריון את המשפט: אם אתה בן־גוריון, אני הרצל".

הספר ממחיש את קשיי ההיאחזות במקום המרוחק והמבודד, בין ערבים ובדואים עוינים

וגם עקרבים ודרדרים בגובה אדם. בקשיים דומים ואחרים נתקלו גם העולים מכורדיסטאן שנשלחו בתחילת שנות ה–50 ליישב כאן מחדש את השממה. מעט המייסדים שניסו לחזור ממש אחרי המלחמה, נואשו לנוכח התנאים וחוסר התמיכה; אחרים כנראה כלל לא קיבלו אישור לנסות.

האתר הלאומי בגשר הישנה

האתר הלאומי בגשר הישנה     צילום: גיל אליהו

אצל דור הבנים והבנות זיהיתי תודעת פליטות, גם שנים אחרי שהוריהם והם התבססו במקומות אחרים. בשנים האחרונות השקיעו מאמץ בחידוש הקשרים — גם בינם לבין עצמם וגם עם תושבי בית יוסף הנוכחיים. הם מנהלים מאגר ממוחשב של תמונות, מסמכים, פרסומים ועדויות וב–27 בפברואר מתוכנן במושב כנס גדול שבו יעלו על נס את סיפורם הנשכח. אפילו ראש המועצה האזורית, ששינתה עם השנים את שמה מבקעת בית שאן לעמק המעיינות, אמר שאולי יגיע.

בביקורי במקום, בבוקר מוזהב ושקט, מתבהר שרוב עבודת ההמחשה תוטל על הדמיון. מלבד מבנה הביטחון המרשים בחוסנו — בניין דו־קומתי עם מגדל שבתוכו התנהלו מרבית חיי הקהילה, נותרו מתש"ח רק כמה מבני שמירה דמויי פילבוקס, פזורים בפאתי המושב.

בספרו של לבקוביץ מתוארים גם מבנים שלא שרדו, וגם חפירת השוחות ותעלות המגן, שלקחו על עצמם התושבים ערב הפלישה, ואשר תרמו מאוד לסיכולה. הד לעמידה העיקשת של אנשי בית יוסף ניתן למצוא אפילו בדו"ח של ועדת חקירה פרלמנטרית שהוקמה בעיראק אחרי המלחמה, כדי לנתח את תבוסת צבאות ערב. העיראקים היו היחידים שהקימו מנגנון תחקור מסודר למה שנחווה בעלם הערבי כולו כהשפלה גדולה, ותרם לא מעט לחוסר היציבות של המשטרים שלקחו חלק במלחמה (הדו"ח התפרסם במלואו בעברית, ב"מאחורי הפרגוד" של הוצאת מערכות).

טבילת האש העיראקית בגזרה היתה בשלושה מהלכי כיבוש: גשר, כאוכב אל־האווא (המצודה הצלבנית כוכב הרוחות, כיום חוות כוכבא), ובית יוסף. בשלושת המקומות הם נתקלו בלחימת מגננה עיקשת וכשלו לחלוטין. את תושבי גשר ובית יוסף תיגברו מפקדי האזור בחיילי חטיבת גולני שזה עתה הוקמה ובמתנדבים מקיבוצי ומושבי עמק בית שאן ועמק יזרעאל.

החצר הישנה של גשר. כאן יודעים לתת כבוד להיסטוריה ולאנשים שעיצבו אותה

החצר הישנה של גשר. כאן יודעים לתת כבוד להיסטוריה ולאנשים שעיצבו אותה                 צילום: גיל אליהו

בעלייה לכאוכב אל־האווא הושמד כוח עיראקי במארב מתוזמן היטב, כנראה בעודו נערך לארוחת בוקר. את המלאכה השלימו ארבעה תותחי שדה (נפוליאונצ'יקים) שהובהלו מרכס פוריה אחרי שהפגיזו משם את כוח הפלישה הסורי.

ליד בית יוסף גם בוצעה תקיפה ראשונה ממטוס, שהצליח להפיל פצצה מדויקת על מאגר דלק של העיראקים. זה שכנע אותם סופית לסגת ולחפש את מזלם דרומה יותר, בגזרות ג'נין והמשולש. בדו"ח ועדת החקירה נכתב כי "בשים לב להתנגדות החריפה בה נתקלו הכוחות העיראקים באזור נהריים, ולאור חשיפת אגפי העיראקים באותו אזור, וכן משום שהלגיון הערבי לא ביצע את הפעולות שנדרשו ממנו בכיוון עפולה וג'נין להקלת הלחץ ולהידוק הטבעת על היהודים — הוחלט לשנות את ציר הפעולות של הצבא העיראקי מאזור נהריים לאזור נפת השומרון".

עלילות גבורה

במרחק כמה דקות נסיעה, באתר ההיסטורי היפה של החצר הישנה של גשר, אני מבין מה כואב כל כך לאנשי בית יוסף. כאן יודעים לתת כבוד להיסטוריה ולאנשים שעיצבו אותה. הנה בניין המשטרה הבריטית, שעל החזקתו נלחמו ונהרגו לאורך ימים לוחמי הגנה מתוגברים באנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ, או בעברית פשוטה ניצולי שואה ממחנות העקורים שנשלחו לשדה הקרב מיד עם עלייתם לארץ). נבנתה כאן אנדרטה, והוצב גם שלט מידע שמסכם: "עלילות גבורה רבות התרחשו כאן". הנה הבונקר המשופץ, על קירותיו תצלומים ומסמכים מימי הלחימה. כמה מבנים שעליהם התבסס הקיבוץ הקטן והצעיר שוחזרו: המאפייה, בית הילדים, וגם חדר האוכל שבו ציינו המגינים את ליל הסדר האחרון שנחגג במקום, רגע לפני המתקפה, כשהם ישובים על פי תרשים קרב שהוכן מראש.

הבונקר המשופץ בגשר הישנה

הבונקר המשופץ בגשר הישנה    צילום: גיל אליהו

בתוך הבונקר המשופץ

בתוך הבונקר המשופץ    צילום: גיל אליהו

המדריך הידען גיל, מורה בהכשרתו, בן אשדות יעקב הסמוכה, מצרף אותי לסיור בוטיק: ישראלי לשעבר, תושב דרום קרוליינה, הביא את שני בניו מקנזס ופלורידה לטיול שורשים. אנחנו מתקדמים אל מעבר לגדר, ממש על גדת הנהר, מרחק פסיעות משטח ירדן.

הנוף מרהיב: גם הטופוגרפי, וגם היכן שהתערבו ידי אדם. שלושה גשרים נבנו כאן עם השנים: הראשון, עשוי אבני בזלת שחורה, כבר בתקופה הממלוכית, במאה ה–14. ערב הפלישה, אחרי לבטים ומחלוקות, ניתנה הוראה להרוס את שלושתם כדי להקשות על הלגיון הירדני והכוח העיראקי. את הגשר השלישי מוטט במו ידיו הלוחם אמיל בריג, שזחל תחת אש והפעיל את מטעני החבלה. בריג זכה על פעולה זו בתואר גיבור ישראל, שהוענק רק ל–12 מלוחמי תש"ח. אנשי גשר הקימו מחדש את קיבוצם על גבעה המשקיפה על כביש צמח־בית שאן. צאצאי בית יוסף ההיסטורית מנסים כעת לקומם את עברם.