title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

אבי, בנו

לפני עשרים שנה: המפגש הטעון של רון בן ישי עם בנו של רוצח אביו.

רון בן ישי - ידיעות אחרונות

"שיירת הקסטל"

פייסל חוסייני היה בן שבע ואני הייתי בן ארבע כשהאנשים של אבא שלו ארבו לשיירה שבה נסע אבא שלי ופצעו אותו פצעי מוות. זה היה בינואר תש"ח על הכביש לירושלים במקום שבו נמצא היום גשר הראל. כעבור שלשה חדשים, 200 מטר משם, על הקסטל, הרגו אנשי ההגנה את עבד אל קאדר אל חוסייני. את ברוך בן ישי זה לא החזיר לחיים אבל דגל מדינת ישראל מתנופף מעל מה שהיה פעם בית המוכתר של כפר הקסטל והתנועה לירושלים בכביש שמתחתיו זורמת במהירות ממוצעת של 80 קמ"ש.

חששתי שפייסל חוסייני לא יסכים להתלוות אלי לשם כדי לשחזר ביחד את האירועים שייתמו את שנינו לפני חמישים שנה. הופתעתי. הוא נענה ברצון. כשטיפסנו ביום שרבי לפני כשבועיים במעלה הגבעה שהפכה אתר טיולים פיקניקים מבוקש, גם הבנתי מדוע. שם, בין חורבות הכפר הערבי שנמחה בקפדנות וסבך הסירה הקוצנית המכסה את המדרון , חי מחדש בנו של עבד אל קאדר אל חוסייני את אתוס הגבורה הפלשתיני.

"אני גאה לעמוד" הוא אומר בשקט, "במקום שבו הפלשתינים השיבו מלחמה שערה. אבא שלי ידע שהמקום הזה חיוני ל"הגנה" ושאנשיה ילחמו עליו. אסור היה להם להפסיד אותו. אבל הוא לא נרתע והרים את הכפפה. אפילו שנהרג, היתה לנו תחושה שהצלחנו. ענינו לאתגר ונלחמנו למרות שלא היה לנו סיכוי".רציתי לדבר איתו על ילדות בלי אב. על רגשות ותחושות. אבל הוא נצמד לקרקע ולפוליטיקה. "אבי נלחם על הקסטל מפני שרצה לכתר את ירושלים, לנתק את האוכלוסייה היהודית שבתוכה משאר הישוב היהודי, ואז, מעמדת כוח, להיכנס למו"מ פוליטי עם הנהגת הישוב הזה על חלוקת הארץ אחרי שהבריטים יצאו".

אנו מדלגים בין בונקרים מעלי אזוב ותעלות קשר מתמוטטות שעברו מיד ליד בקרבות העקובים מדם של תש"ח והוא מראה לי את הנתיב שבו, על פי המשוער, הלך אביו אל מותו. בתחילת שנות השבעים הוא נהג לעלות לכאן ביום השנה למות אביו כדי להניח פרחים ליד מסגד קטן שלידו, כך אמרו לו, נורה אביו. "יום אחד הגעתי ולא מצאתי זכר למסגד. גם אותו הרסו ואני הפסקתי להניח פרחים". הוא מוסיף במרירות. אני מאזין, רושם, ומקווה בסתר ליבי שישאל אותי על הנסיבות שבהן נהרג אבי. אבל פייסל, מי שמחזיק בתיק ירושלים ברשות הפלשתינית, ממוקד כולו במאמץ להבהיר לעיתונאי הישראלי ולקוראיו שהפלשתינים היו הקרבן העיקרי של אותה מלחמה. כשאנו מגיעים לראש הגבעה הוא מעיף מבט על מפת תבליט שרשות הגנים הלאומיים היציבה עבור המבקרים באתר, "תראה" הוא אומר בהתרסה, "הכפר דיר יאסין לא מופיע כאן".

כשאנו חוזרים ויורדים למכוניות אני מצביע על המקום שבו הותקפה השיירה של אבי. הוא מביט, מהנהן בראשו וממשיך ללכת. לא נפגעתי. מדוע בעצם שפייסל חוסייני יגלה עניין? לו יש שק מלא משלו והשק שלי לא ממש דרוש לו. ואני עצמי, הרי חמישים שנה עברו מאז אותו בוקר חורפי בינואר 48 ומעולם לא נגעתי בסיפור חייו ומותו של אבי. אי שם, במעמקי הביוגרפיה שלי שקעה קופסא, מהסוג שבמשפחתנו לא פותחים ולא מציצים לתוכה ובודאי שלא נותנים לה נחלה בחיי היומיום.

 

שנות השתיקה

לפני כשבועיים שאלתי את אימי, פנינה בר-סבר, אם לא נראה לה משונה שמעולם לא גיליתי התעניינות באבי הביולוגי. "לא" היא אמרה "זה נראה לי די טבעי. גם אני את התקופה הזו ניסיתי להדחיק ובסוף הצלחתי". "למה היית צריכה להדחיק"?

"כי זו היתה תקופה די מזעזעת בחיי ולא רציתי להיזכר בה. בשבילי זה דבר סגור. לא כל כך בקלות הלך לי לסגור את זה ושמחתי שאתה לא הקשית עלי".

היום אני מבין שזו היתה הדרך הכמעט יחידה שהיתה פתוחה בפני אימי באותה תקופה להתמודד עם האבדן. ברוך בן-ישי היה טיפוס שקשר אליו אנשים כמעט בלי להתאמץ. הוא היה כריזמטי ומוכשר מאד בהרבה תחומים וגם לא היסס להפגין את זה. בני נוער וצעירים, שאותם הדריך מרבית חייו הבוגרים, אהבו אותו מאד. אלה שלא אהבו אותו, בעיקר מבין אלו שלמדו איתו באוניברסיטה, טענו שהוא "שוויצר" ואקסטרוברט ללא תקנה. על דבר אחד הדעות אינן חלוקות: הוא התנדב בצורה כמעט-כפייתית למשימות ביטחון, ב"גולני" היום היו אומרים עליו שהוא "מורעל", והיה חסיד קנאי של הרעיון הציוני. כשנולדתי ב"הדסה" על הר הצופים בשחר אחד של שנת 43 הוא פתח את ספר איוב ומצא שם את הפסוק: "ברן-יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים". כך נקרא שמי בישראל רן (קמץ קטן). הוא סירב שיקראו לי בשם אחד מבני המשפחה שנפטרו בגולה. מאוחר יותר, כדי למנוע טעויות, ואחרי מותו הוספתי ו"ו באמצע השם.

אמא שלי אומרת שאני לא דומה לאבי בחזותי החיצונית. הוא היה גבוה ורזה ושערו חלק. אבל שפת הגוף שלנו כנראה דומה. לעיתים, אפילו בשנים האחרונות, אני תופש את אימי מביטה עלי במבט מרוחק השמור אצלה לרגעים שבהם היא מגלה אצלי מניירה המזכירה לה אבי.

מסתבר שהגנטיקה עובדת לא רק על הפיזיונומיה. למרות שלא הכרתיו ולא ידעתי עליו הרבה עד לאחרונה יש לא מעט דמיון בין מסלולי החיים שבחרנו. גם הוא היה אדם חסר מנוחה שזיגזג כל חייו בין עיסוקים ופעילויות בתחומים שונים. הוא עלה לארץ (1926) בגיל אחת עשרה, לבדו, אחרי שהתיתם מאביו, במטרה ללמוד בגימנסיה הרצליה בת"א. ברוך גולומבוביץ הצעיר נקלט ע"י דודתו ודודו, חנה וזאב בן ישי, שגרו בזכרון יעקב. אביו, כך נודע לי מאוחר יותר מפי הפסנתרנית פנינה זלצמן, היה עורך עיתון ציוני בעיר פינסק שאז היתה בתחום המושב שהצאר הרוסי הקצה ליהודים. "בזמן ההוא דיברו בבית יידיש, ברחוב רוסית, והגברים התכתבו ביניהם בעברית" מספרת אחותו מרים סולל.

כשהיה בן 14 לערך עבר לת"א, למד בגימנסיה הרצליה גר ברוך בחדר שכור אצל אחד ממוריו. באותו גיל ממש יצאתי גם אני 30 שנה אחר כך ללמוד בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. כשסיים את לימודיו הלך להכשרה במסגרת גרעין של תנועת הנוער "מחנות העולים" שהיה אמור להצטרף לקיבוץ מעוז חיים שבעמק הירדן.

ב- 1935 שלחה אותו תנועת העבודה לקונגרס הציוני ה-י"ט שנערך בלוצרן בשוויץ. כשהסתיים הקונגרס הוא החל לטייל באירופה, ואז כפי שטוען דודי, אהרון קמחי, "נפתחו עיניו". הוא חוזר ארצה, עוזב את הקיבוץ, ומחליט ללמוד באוניברסיטה. תוך כדי לימודי היסטוריה, פילוסופיה וכלכלה הוא מצטרף להגנה" וכשפורצים המאורעות ב- 1936 הוא נשלח להתגייס לפלוגות הנוטרים שפעלו בחסות הבריטים להגנת הישוב היהודי. הוא משרת כ"גפיר" (נוטר) באזור ירושלים וממשיך בלימודיו. שנתיים אחר כך הוא משתחרר ומתחיל לעבוד כמדריך במגרש הנוער שהקימה "הדסה" במימון קרן גוגנהיימר בשכונת מקור ברוך בירושלים.

האחים בנאי, יוסי ויעקב, היו חניכיו והם זוכרים אותו היטב גם היום. "אביך היה מרים מרים את ידו ותוך רגע היה משתרר במגרש שקט. כולנו הקשבנו לו". סיפר יוסי בנאי והוסיף: "היתה לו עלינו השפעה עצומה".

תוך תקופה קצרה מתמנה ברוך למפקח על מגרשי הנוער בירושלים ופיתח את מה שהיה הדגם הראשון של המתנ"סים הפזורים היום ברחבי הארץ. באותה תקופה הוא מתחתן עם אימי, פנינה לבית גינזבורג שהיתה חניכה שלו במחנות העולים שלמדה גם היא באותה תקופה באוניברסיטה על הר הצופים.

זמן לא רב אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה הוא שוב במדים. הוא מתייצב יחד עם ראשוני המתנדבים לצבא הבריטי בסרפנד (צריפין), ומוצב לפלוגה השלישית של גדוד ה"באפס". זה היה עוד לפני שקמה הבריגדה היהודית. הפלוגה שלו מבצעת תפקידי שמירה בפלשתינה ובמקביל הוא עוסק בגניבת נשק עבור "ההגנה" ממחסני הצבא הבריטי. באותה שנה הוא מסיים בהצטיינות את לימודיו האקדמיים ומקבל תואר מ.א במדעי הרוח.

ב- 1942 הוא משתחרר מהצבא הבריטי בגלל מחלה קשה וחוזר ללימודים ולהדרכת נוער. שנה אחר כך אני נולד וב- 1946 הוא ואימי יוצאים לסיור לימודים ממושך באנגליה וארה"ב. אני נשאר אצל הורי אימי בבני-ברק.

כששבו ממסעם כעבור שנה לערך עברנו אימי ואני לקיבוץ יגור. היא עבדה שם כמורה שכירה בתיכון האזורי ואבי היה בא לבקר כשהתפנה מפעילותו ב"הגנה" ומעבודתו בירושלים כמפקח ארצי על מפעלי הנוער של "הדסה". ביקוריו נעשו דלילים ככל שגברו הקרבות שפתחו בעצם את מלחמת השחרור.

במכתב שהוא שולח לקרוביו בארה"ב ב- 6 בינואר 48, שנים עשר יום לפני מותו, הוא כותב בין השאר: "שלומו של בני טוב והוא כבר לומד להשתמש ברובה. הוא כעת בן 4 ואני מקווה שהוא לא יזדקק לזה".

על נפילתו נודע לאימי מהעיתון. בקיבוצי תנועת העבודה קראו באותה תקופה רק את "דבר" ומישהו מהקיבוץ הראה לה, כנראה, את העמוד הראשון מה- 19 בינואר 1948. באמצע העמוד מופיעה כותרת: "שנים נהרגו ו- 8 נפצעו בהתקפה על שיירת מכוניות של קריית ענבים" ושמו של ברוך בן ישי מופיע ברשימת הפצועים שבגוף הידיעה. אולם בטור שליד, מופיעה כותרת קטנה נוספת: "ברגע האחרון" ומתחתיה שלש שורות: "לאחר חצות מודיע סופרנו מירושלים, כי ברוך בן-ישי שנפצע בדרך מקריית ענבים. מת מפצעיו". בכל שאר העיתונים מאותו יום מופיע שמו של אבי ברשימת הפצועים. רק למחרת הוא עובר למסגרת השחורה בעמוד הראשון שבה הופיעה בעיתוני הזמן ההוא, מדי יום, רשימת חללי היממה שחלפה.

לי סיפרה אימי רק אחרי שחזרה ליגור מההלויה בירושלים. היא נזכרת: "האמת היא שלא רציתי לדבר איתך כי לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי איך אומרים לילד בן 4 שאביו מת. בזמן ההוא לא היו פסיכולוגים שייעצו לי איך עושים את זה. בסופו של דבר אמרתי לך. אתה הקשבת, נדמה לי שאפילו לא בכית. אני זוכרת רק ששאלת: שמו אותו באדמה עם הנעלים? וכשאמרתי לך 'כן' הסתיימה השיחה".

גם אימו של פייסל חוסייני, לדבריו, לא סיפרה לו כשאביו נהרג. רק אחרי כמה ימים, כשנקלע במיקרה לבית אחד השכנים (הם חיו אז במצרים) הראה לו השכן קטע מעיתון מצרי שבו נכתב כי עבד אל קאדר אל חוסייני נהרג בפלשתין. פייסל רץ הביתה, שאל את אימו וזו אישרה לו בקצרה את המידע. הוא בכה כי היה בן שבע והכיר את אביו אבל גם הוא לא חקר ולא דרש יותר מדי עד שהגיע לבגרות והוא נקרא על ידי משפחתו וחבריו ללכת בתלם שחרש האב.

איני מופתע לא מהתנהגותי כילד וגם לא מזו של אימי כאלמנה צעירה. קוד ההתנהגות במשפחתנו תובע איפוק. לא מחצינים רגשות וממעטים להתנשק. באותה תקופה זה היה מקובל לא רק במשפחתנו אלא בישוב היהודי בכלל שהיה עדיין חברה הלוחמת על קיומה ועל זכותה למקום על פני הגלובוס. אני משוכנע שהיכולת להדחיק ולהתאפק סייעו לאימי וגם לי, כמו להרבה משפחות אחרות, להתמודד בצורה מוצלחת יחסית עם השכול ועם השנים הקשות שבאו אחר כך.

את אבי בעיקר שתקתי כל השנים. לא דיברתי עליו, לא דיברתי איתו. תמונותיו המעטות של ברוך בו ישי, תעודת עלייתו לארץ והאיגרת בכתיבת-יד תמה שבה מודיע הרמ"א (ראש המטה הארצי של ההגנה) לאימי ש"ברוך בן-ישי ז"ל נפל במילוי תפקידו", הוכנסו למעטפה חתומה שהיתה מונחת באחת המגירות ולא נפתחה. 50 שנה אחרי פתחתי את המעטפה ההיא וגיליתי חמש תמונות משפחתיות בשחור לבן, זכר מימים רחוקים, בהם מצולמת משפחה מאושרת: אבא, אמא וילד קטן מתולתל. רק באחת מחמש התמונות מצולם אבי מחזיק אותי בזרועותיו. בתמונה אחרת הוא במדי הצבא הבריטי עם כובע שעם על הראש לצידם של מפקד הפלוגה הבריטי ושלשה מחבריו. על קירות הבית שבו גרנו מעולם לא נתלו תמונותיו של אבא שלי. הזיכרון החזותי היחיד שנשאר לי ממנו קשור בכאב פיזי ובפרידה. היום אני יודע שזה היה זמן קצר אחרי שפרצו הקרבות הראשונים של מלחמת השחרור. אני זוכר אותו עומד גבוה וצנום בדלת, כנראה בשעה שנפרד מאיתנו כדי לשוב לעבודתו ולפעילות ב"הגנה" בירושלים. השתחררתי מזרועות אימי ורצתי אחריו. תוך כדי כך הדבקתי את ידי למגהץ לוהט וניכוותי. הוא לקח אותי בזרועותיו, ניסה להרגיע אותי, אחר כך הלך ואני המשכתי לצרוח.

היום אני יודע שהוא חסר לי, שרציתי להידמות לו וחיפשתי לו, נואשות, תחליף. אימי מספרת שהייתי נטפל לכל גבר שבא לדבר איתי. "רצית שיהיה לך אבא" היא אומרת. יום אחד ב- 48 נסעתי איתה באוטובוס מחיפה ליגור. בין הנוסעים היתה חבורה של חיילים. עמדתי לידם שעה ארוכה וסיפרתי להם סיפורי בדים מסמרי שיער על קרבות שבהם השתתפתי כביכול. רציתי תשומת לב וקיבלתי בשפע. כמה ימים אחר כך באו אותם חיילים לבקר אותנו ביגור. סיפרו לאימי שהשתתפו בקרבות שבהם נכבש כפר הפורעים בלד א-שייח', (המקום שבו קבור שייח' עז א דין אל קאסם. היום נמצאת שם שכונת תל-חנן שליד חיפה) הם גם הביאו לי מזכרת, אולי בונוס על כזבי היצירתיים, חמור וחרב. על נדן העור של החרב היה כתוב בדיו: "לרון, מתנת החיילים מבלד א-שייח'". יתכן שאפשר לראות בארוע הזה את ראשית הקריירה העיתונאית שלי. מכל מקום את החמור מסרה אימי לחצרן הקיבוץ והוא שירת אותו נאמנה לפחות שנה עד שעזבנו את המשק וחזרנו לבית הורי אימי בבני-ברק. את החרב אני שומר עד היום. גם את המשיכה לסיפורי הרפתקאות וקרב שבהתבגרי חיפשתי וגם התנסיתי בהם בעצמי בשפע.

אבי, ברוך היה קיים מבחינתי, רק בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מדי יום זיכרון היא היתה מלבישה אותי במכנסי חאקי וחולצה לבנה, מצמידה לחולצתי את אות מלחמת הקוממיות עם רקע שחור שהוענק לה ע"י משרד הבטחון, והיינו נוסעים לבית הקברות הצבאי שבהר הרצל, בירושלים. אבי קבור אמנם בהר הזיתים אבל עד מלחמת ששת הימים לא היתה גישה לשם. השטח היה בידי הירדנים. לכן הקימו בהר הרצל אתר הנצחה קטן לחללי הקרב על ירושלים שמקום קבורתם לא נודע או לא היה נגיש. על קיר המציבה הזו שעוצבה בתבנית סמטא בעיר העתיקה היה חקוק גם שמו של אבי. אימי היתה מניחה זר קטן לרגלי הקיר, אני הייתי אומר קדיש יתום, אחר כך, אני זוכר, נתתי לה יד והיינו חוזרים הביתה.

כמה ימים אחרי שחזרתי ממלחמת ששת הימים הלכתי להר הזיתים לאתר את הקבר של אבי. ידעתי שבאותם ימים רחוקים של ראשית מלחמת השחרור לא הספיקו להקים על הקבר מציבה אבל מצאתי אותו, על פי רישום החלקות של החברה קדישא, במרחק של כעשרים מטר מהקיר התומך של מלון אינטרקונטיננטאל שבנו הירדנים באמצע בית הקברות העתיק. אחר כך הניח משרד הביטחון מציבה על הקבר. מאז, כל שנה, במוצאי יום הזיכרון, כשמהומת טכסי האבל הרשמיים נגמרת, קצת לפני שמתחילים הפסטיבלים, כשכבר אין אף אחד בבית הקברות, אני עולה לשם עם בנותי. אני אומר קדיש, אחד מאיתנו מקריא קטע שירה. עומדים דקה דומיה מניחים פרחים והולכים הביתה. שלש עד חמש דקות וחסל. כחצי שנה אחרי פרוץ האינתיפאדה עלינו כהרגלנו ובדרך חזרה עלינו על מארב אבנים מול המכללה האסלאמית במורד ואדי ג'וז. צמיגי המכונית נוקבו ממסמרים שהונחו על הכביש וכמה חלונות נופצו ממטר האבנים שניתח עלינו. איש מאיתנו לא נפגע מה שלא הפריע לאחת מבנותי למצוא הקבלה "בין מה שקרה לסבא ברוך למה שקרה לנו". יש להן חושים היסטוריים מפותחים לבנות שלי.

 

הפעם היחידה שממש התרגשתי היתה בשנת 53, כשהדסה ועיריית ירושלים החליטו לקרוא על שמו של אבי את בית הנוער במקור ברוך (רחוב הטורים) שאותו ניהל אבי כמעט עד יום נפילתו. הייתי ילד בן עשר והטקס מאד הרשים אותי. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שמעתי מישהו מספיד את אבי וחולק לו כבוד בפומבי. אחרי תקופה של נדודים בין מקומות עבודה ומגורים, כשהייתי בן שבע, נישאה אימי לראובן בר-סבר שאימץ אותי לבן ואני אימצתי אותו בשמחה לאב. הוא גם העניק לי את שם משפחתו. מה שנתן לי בטחון ותחושת שייכות. חברי הילדות שלי הכירו אותי כרוני בר-סבר. אגב, גם אבי, ברוך, בשעתו אימץ לעצמו את שם המשפחה של דודתו ודודו שקלטו אותו בארץ. יתכן אפילו שמאותן סיבות.

נראה שבתת-התודעה הייתי אסיר תודה לאבי המאמץ שהיה טוב אלי במידה לא מצויה גם אחרי שנולדה אחותי דורית. אימי מספרת שפעם כשהדליקה נר נשמה ביום הכיפורים לזכרו של ברוך היא מצאה אותו כבוי אחרי כמה שעות. היא הדליקה פעם נוספת וגילתה שאני מכבה אותו. כששאלה אותי מדוע אני עושה זאת עניתי לה, לדבריה שאינני רוצה שאבי המאמץ יעלב. כשמלאו 16 והגיעה השעה להוציא תעודת זהות לקח אותי ראובן לשיחה ואמר לי שכיון שאני בן יחיד לאבי, כדאי שאשקול אם ברצוני לחזור לשמי המקורי: בן- ישי או שאמשיך להיקרא בר-סבר. החלטתי לחזור להיות בן-ישי והוא קיבל את זה בהבנה. היום גם ראובן כבר איננו בין החיים ויתכן מאד שזו אחת הסיבות שבגללן הייתי מוכן נפשית לחזור אחורה אל השיירה שבה נהרג אבי, ברוך.

 

החיפוש

בחייו של כל אדם יש כנראה רגע שבו יד המקרה או הגנים או שניהם ביחד אוחזים בכתפו ומכריחים אותו להסתובב ולהביט אחורה. לי זה קרה בחדרו של העורך כשנתבקשתי להציע רעיון למוסף יום העצמאות ה-50. איני יודע באמת למה הצעתי לתחקר ולכתוב על הנסיבות שבהן נפל אבי. אולי מפני שזה עכשיו באופנה לעשות שימוש בזכר המתים לכל מיני צרכים ארציים, ואולי מפני שהרגשתי אשם שנתתי לזמן לחלוף בלי שהקדשתי לחלל הפרטי שלי מתש"ח את תשומת הלב שהיה ראוי לה. מכל מקום, הצעתי, והרעיון התקבל.

מסיפורי אימי, דודי ודודתי ידעתי רק שאבי נפצע במכונית בדרך ממעלה החמישה לירושלים ונפטר מפצעיו בירושלים. גם התאריך היה ידוע. לכן את קצה החוט לסיפור המלא חיפשתי תחילה בעיתונים מאותה תקופה. מהר מאד גיליתי שמדובר בארוע בולט שכמעט כל העיתונים היומיים מה-19 בינואר 48 דיווחו עליו בעמודיהם הראשונים לצד ידיעה על גויות חללי הל"ה שנמצאו והובאו לירושלים וידיעה על קרב כבד בהר-טוב.

הדיווח ב"על המשמר" על המארב לשיירה היה המפורט ביותר:

"שנים נהרגו ו-9 נפצעו, בהתקפת כנופיה ערבית על שיירת מכוניות משא של מעלה החמישה וקריית ענבים, הבוקר קרוב לשעה 9. ארבע מכוניות משא ומכונית קטנה, בליווי משמר נוטרים שיצאו ממעלה החמישה וקריית ענבים , בהסיעם חלב העירה (לירושלים) ואת חברי הקיבוצים לעבודה, הותקפו במטר יריות של כנופיה ערבית שארבה לשיירה במעלה הקסטל. ניתן לשיירה להמשיך בדרכה עד שנכנסה לבין טורי המרצחים ואז פתחו באש קטלנית על המכוניות. מכונית אחת, שצמיגה הקדמי פקע ירדה מהכביש ונשארה תקועה בתוך תעלה. נוסעיה קפצו ממנה ועלו לשאר המכוניות שהמשיכו בדרכן עד לקצה העליה, מקום שם נעצרו והזעיקו נוטרים שנכנסו בקרב עם אנשי הכנופיה. מ.ד.א. הוזעק למקום אסף את הפצועים והעבירם לתחנה".

"לפני שבוע חוסלה במקום זה על ידי כוחות הבטחון הממשלתיים (הבריטים- ר.ב.י.) עמדת הגנה יהודית שהבטיחה את הדרך. שני החברים שהיו בעמדה נעצרו ונשק המגן הוחרם".

"בהתקפה נהרגו: אלתר רכניצר בן 34 מזכיר קיבוץ מעלה החמישה (השם הנכון הוא רכניץ והוא היה גזבר מעלה החמישה - ר.ב.י) ואליעזר ברסקי, בן 16 תלמיד בית הספר "עמל", שנעדר ונמצא אח"כ הרוג בתעלה ליד מוצא".

"נפצעו: יצחק הרט, בן ,18 ממעלה החמישה; שלמה בן חיים, בן 34; מרדכי סונדק בן 32; אן שטראוס בת 24; חיים ברודנפנד, בן 27; ברוך בן-ישי, בן 20 (הוא היה בן 34 - ר.ב.י.) מנשה רוזנטאל, בן 30; אביגדור דלוגש, בן 19; - כולם ממעלה החמישה, ועמנואל ויינברג, בן 18 מקריית ענבים. כולם נפצעו קשה מלבד אן שטראוס שנפצעה קל".

בהמשך למדתי שהפרטים, בעיקר אלה הנוגעים למהלך הקרב, לא היו מדויקים וגם זיהוי הנפגעים לקה טעויות רבות. אחר כך כשעיינתי בארכיון צה"ל הגעתי למסקנה שהמקור לכל הידיעות היה דיווח יומי שהעביר הש"י ("שירות הידיעות" - כך נקרא ארגון המודיעין של ההגנה) בירושלים למפקדת ההגנה בעיר. הנוסח של דוחות הש"י ושל העיתונים היה כמעט זהה. לבד מ"דבר" שכתבו עמד כנראה בקשר הדוק עם ביה"ח הדסה" וכך יכול היה לדווח על מותו של ברוך בן-ישי מפצעיו עוד בגליון שלמחרת ההתקפה.

לצד הידיעה על מותו של אבי מתפרסמת, במסגרת, "פקודת היום למגיני ירושלים" שנועדה לחזק כנראה את המוראל בקרב מגיני העיר שנפגע עקב נפילתם של ה-35 שיצאו לעזרת גוש עציון והאבידות הכבדות שספגו מגיני העיר בשלבים הראשונים של קרבות מלחמת השחרור. "האויב בחר את ירושלים כמטרה ראשונה להתקפה על הישובים העבריים" נאמר שם, "האויב ביקש להכות את העם העברי בליבו - ירושלים. מגיני ירושלים נערכו להגנה. הדפתם התקפות מרצחים, התוקפים לא השיגו את מטרתם... האויב שוכן בשכנות ובמארב. השלטון (הבריטי) מפריע ועויין. עורך חיפושים ומחרים את נשקנו... אחים - האבל והכאב מהולים בחרון. נכבוש הכאב ונחשלו לכוח איתנים לשבור את כוחו של האויב ולגונן על מפעלנו ועצמאותנו".

 

שלום רון, "בדקתי מי התקיף את השיירה", כתב לי פרופסור איתמר רדאי, מומחה לתולדות המזרח התיכון במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב. "כפי שחשבתי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני שהה באותם ימים בשומרון הצפוני בניסיון לגייס אנשים ונשק (משם שב לאזור ירושלים ב-19 בינואר). למרות זאת הוא היה אחראי להתקפה, לפחות באופן עקיף: לפני צאתו לשומרון הוא הורה לנאמנו באזור, ג'אבר אבו טביח' מהכפר ח'רבת אל-לוז, מערבית לסטף, לבצע התקפות על התחבורה היהודית בכביש ירושלים - תל אביב. אבו טביח' ואנשיו היו, קרוב לוודאי, האחראים למארב לשיירה. אבו טביח' עמד באותה תקופה בראש כ-15 איש, רובם בני כפרו. היו ביניהם גם שני שוטרים מוספים (נוטרים) ערבים שערקו מהשירות. עוד ממצא מעניין: כעבור 4 ימים ביצעה ההגנה פעולת גמול נגד הכפר קסטל, למרות שלא הייתה לו ככל הנראה יד בהתקפה על השיירה ובהתקפה נוספת על המחצבה הסמוכה (את שתי ההתקפות ביצעו כנראה אבו טביח' ואנשיו). בפעולה פוצץ בית והוצת בית קפה ידוע שהיה על הכביש הראשי. הפעם התגוננו תושבי הכפר ביריות ובשעת הנסיגה נהרג איש הש"י (שירות הידיעות). זה סיפור של מעגל דמים שהיה אופייני לתקופה."

"במקרה של השיירה שבה נפגע אביך", אומר ההיסטוריון, פרופסור יואב גלבר, "האויב היו אנשי ה"ג'יהאד אל מוקאדס" (צבא מלחמת המצווה הקדושה), שעבד אל קאדר אל חוסייני אסף סביבו".

"זה היה בסוף דצמבר 47, כמעט מייד אחרי הכרזת האו"מ בכ"ט בנובמבר על חלוקת א"י וההודעה על סיום המנדט הבריטי. הערבים החלו אז לתקוף את השכונות היהודיות המבודדות בירושלים ואת הישובים שסביבה ועבד אל קאדר שחזר אחרי שנות גלות ארוכות ממצרים הצטרף לחגיגה. הוא ריכז סביבו אנשים ושלח אותם לקבל אימון צבאי במחנה קטנא שבסוריה. המאמנים היו קצינים סורים ועיראקים. בסוף דצמבר - תחילת ינואר 48, התחילו האנשים האלה לחזור וביחד עם ערבים ארץ ישראליים משוחררי הצבא הבריטי עמדו לרשותו יותר מ-100 לוחמים".

"הפעולה הראשונה של הכוח הזה" ממשיך פרופ' גלבר "היתה התקפה על גוש עציון ב- 14 בינואר 48. (ארבעה ימים בלבד לפני ההתקפה על השיירה). מגיני הגוש הדפו אותו והיו לו כמאה נפגעים. אפילו סיפור הל"ה לא תיקן מבחינתו את הרושם הקשה שזה עשה על ערביי הסביבה, ואז הוא החליט להעביר את פעילותו לגזרת כביש ת"א - ירושלים. הפעולה שבה נהרג אביך היתה המארב הראשון לשיירה שביצעו אנשיו בקטע ההררי של הכביש הזה. ההצלחה עודדה אותו וכמה ימים אחר כך הזעיק ('פזעה') חוסייני אנשים מהכפרים והכין מארב גדול נוסף לשיירה שבאה מתל אביב. אלא שהפעם חיכתה לו הפתעה: מפקדת ההגנה שהפיקה את לקחי השיירה של קריית ענבים שלחה מטוס ללוות את השיירה הזו. הסיור האוירי גילה את המארב כיוון לעברו כוח של אנשי ההגנה שתקף ועקר את אנשי חוסייני מעמדותיהם. השיירה עברה בשלום. אחרי הקרב הזה חוסייני עבר לביר זית ושם החל לבנות מחדש את הכוח לקראת הקרב על הקסטל שניטש כמה חדשים אחר כך".

גם אחרי השיחה הזו עם פרופ' גלבר, שהתמחה בתולדות מלחמת הקוממיות, התמונה מבחינתי עדיין לא היתה שלמה. היו חסרות לי שלוש פיסות מידע מרכזיות כדי להשלים את הפאזל. ראשית - לא ידעתי מה עשה אבי בקריית ענבים או במעלה החמישה ביום או בימים שלפני אותה שיירה גורלית. שנית - לא היתה לי עדות ממקור ראשון על המקום המדויק שבו הותקפה השיירה, על הקרב, ועל מה שקרה במהלכו לברוך בן ישי, ושלישית - רציתי לשמוע את הסיפור מנקודת הראות הפלשתינית. אם אפשר מפיו של פייסל חוסייני, בנו של עבד אל קאדר.

נבירה בארכיון צה"ל, שיחות עם בני משפחה וידידים של אבי, ועיון במסמכים ותמונות שמצאתי הביאו אחרי שבועיים את התוצאה המקווה. אבל פריצת הדרך האמיתית היתה כאשר ידידה, מאיה גלעד מקריית ענבים, איתרה עבורי שנים מתוך אלו שהופיעו ברשימת הפצועים מהשיירה: שלמה בן חיים וחיים ברוצן, שניהם עדיין חברי מעלה החמישה ושניהם היו עם אבי על ארגז המשאית ברגעיו האחרונים.

אני יודע עכשיו שברוך בן-ישי היה, לצד עבודתו ב"הדסה", רב-סמל פלוגתי בגדוד "מוריה" של ההגנה; אחד משני גדודי החי"ש (חיל שדה, מונח מקביל לחי"ר) של ההגנה בירושלים באותה תקופה. הגדוד הזה הורכב מאנשי הגנה ותיקים, סטודנטים מהאוניברסיטה וצעירים ירושלמים שגויסו בחיפזון בשלבים הראשונים למלחמה להגן על העיר. אבי בן ה-34 היה 'זקן' יחסית ונמנה על סגל הפיקוד וההדרכה של הגדוד שכמעט כולם בו - כמוהו - היו משוחררי פלוגות הנוטרים והצבא הבריטי. הוא המשיך להתגורר באותה תקופה בדירה שהוא ואימי שכרו אחרי נישואיהם ברחוב החשמונאים 18 במקור ברוך. מאחר שאימי ואני היינו ביגור, עבר לגור עימו דודי, אהרון קמחי, שהיה סטודנט וממשוחררי הבריגדה. הוא נפצע בקרב באיטליה נגד הגרמנים וקיבל עיטור גבורה בריטי.

מומחיותו הצבאית של ברוך היתה הדרכת נשק, וזה מה שעשה בבוקר שבת, ה-17 בינואר .48 השעור התקיים בהסתר, הרחק מעיני המשטרה הבריטית, באחד מחדרי "בית שטראוס בירושלים. שושנה חפר, ממגויסי גדוד "מוריה" היתה בין החניכות: "ברוך נתן לנו שעור באקדח ותוך כדי כך סיפר לנו שעדיין אין סימן וזכר לשלושים וחמישה הבחורים שיצאו לעזרת גוש עציון. בסוף השעור הוא אמר שהוא יוצא עכשיו להשתתף בטקס הסיום של של קורס נ"כבד - נשק כבד - של ההגנה שנערך בקריית ענבים". ברוך היה כנראה אחד המדריכים בקורס שהיה שלב בתהליך ההקמה של הפלוגה המסייעת של גדוד מוריה. בזמן ההוא היו להם כמה מקלעים כבדים ומרגמות קלות.

ברוך לן באותו לילה, אחרי הטקס, במעלה החמישה אצל חברו אלתר רכניץ שהיה גזבר הקיבוץ. למחרת, בבוקר יום ראשון ה-18 בינואר 48 הוא תכנן לחזור לירושלים להשתתף בישיבת מפקדים של הגדוד ובישיבה של הועדה הפדגוגית של "הדסה". הוא קבע עם אלתר רכניץ ועם חברתו, צעירה יהודיה מארה"ב, אן שטראוס, לצאת ביחד השכם בבוקר בשיירה שהיתה אמורה להוביל אספקת חלב טרי לירושלים מהרפתות של קריית ענבים, מעלה החמישה ונווה אילן.

שיירת החלב של הקיבוצים המתינה לשיירה אחרת שעמדה להגיע מתל-אביב כדי לעבור ביחד, בחיפוי המשוריינים שליוו את שיירה התל-אביבית, את הקטע האחרון והמסוכן של הנסיעה לירושלים. בשיירת הקיבוצים היו ארבע משאיות - אף אחת מהן לא היתה משוריינת - ומכונית פרטית אחת שבה ישבו הנוטרים המלווים (שנשאו נשק באישור הבריטים). בשמונה ורבע לערך, משבוששה השיירה מת"א להגיע החליטו אנשי הקיבוצים שלא להמתין יותר ויצאו לדרך לבדם. היום היו אולי מקימים ועדת חקירה אבל אז היו זמנים אחרים. מכל מקום מלבד קומץ הנוטרים היה בכל משאית בשיירה חבר קיבוץ שנשא רובה. לאבי היה כנראה אקדח שהיה מוסתר מתחת לבגדיו.

 

המשאית שהובילה את השיירה היתה של מעלה החמישה. נסעו בה שמונה אנשים: שנים בתא הנהג ושישה בארגז הפתוח של המשאית. ביניהם אבי, אלתר רכניץ ואן שטראוס. יחד איתם היו שלמה בן חיים וחיים ברוצן.

לפני שבועיים הלכתי עם השנים אל המקום שבו הותקפה השיירה. היתה שעת בין ערביים, השמש עמדה לשקוע מאחורי רכס בית מאיר והכביש לירושלים בשיא מעלה הקסטל, שם עמדנו, המה מכוניות.

"מטח האש הראשון פגע בנו כשהיינו בשיא העליה, אתה רואה, כאן, ממש איפה שעומד גשר הראל", מספר שלמה בן-חיים, "הם ירו מצד שמאל (צפון) של הכביש. אלתר קיבל כדור בראש וראיתי אותו נופל. המשאית המשיכה בנסיעה במורד ואז סטתה ימינה ונתקעה בסלע. הנהג סיפר אחר כך שהתפוצץ לו גלגל והוא איבד את השליטה על ההגה". אנחנו ממשיכים ללכת במורד בכיוון מוצא עוד כמאה מטרים ונעצרים ליד קיר הסלע שמתחתיו אפשר עוד להבחין בשרידי הכביש הישן לירושלים. שלמה, 84, בקסקט ובסנדלים ממשיך לדבר וקולו קצת רועד, "אני ישבתי במרכז המשאית על אחד מכדי החלב. כשהמכונית התנגשה בקיר עפתי החוצה. מצאתי את עצמי שוכב על הכביש מביט בשמים וסביבי שפוך חלב. היה יום יפה. היריות נמשכו. ידעתי שאם לא נשיב אש הם (הערבים) ירדו אלינו יהרגו אותנו וישרפו את המשאית. כך הם היו עושים לשיירות שהצליחו לעצור. ראיתי את חיים ברוצן שוכב לידי וידעתי שיש לו רובה. שאלתי אותו: איפה הרובה?"

חיים ברוצן, 70, יקה קפדן, מיעט עד עכשיו לדבר. שערו לבן וצלקת ארוכה חוצה את לחיו השמאלית. "גם אני עפתי מהאוטו ושכבתי ליד שלמה על הכביש בין הכדים המחוררים שהחלב זרם מתוכם" הוא אומר ביובש כמי שמדווח על פגישה עסקית. "קמתי וחזרתי לאוטו לקחת את הרובה. עליתי לארגז ומצאתי אותו אבל הרצועה נתפשה באחד מכדי החלב ואז קיבלתי כדור שחתך לי את הלחי ופגע בלסת. חזרתי לשלמה. נתתי לו את הרובה, לקחתי מטפחת והחזקתי את הלחי. עד שבאה שריונית בריטית וחילצה אותנו".

כל אותה שעה שכב אבי מחוסר הכרה בין כדי החלב שנשארו על המשאית. אן שטראוס, שעבדה עם אבי ב"הדסה" וישבה לידו על ארגז המשאית, סיפרה אחר כך לדודתי, מרים, שברוך בן-ישי ניסה לסוכך עליה בגופו וכך נפגע. היא עצמה נפצעה קל. אבל מעדויות אחרות עולה שאבי, כמו האחרים ישב חשוף לגמרי על הדופן השמאלית של ארגז המשאית ולכן חטף כמה כדורים בראש ובעמוד השדרה מייד מהמטח הראשון שירו אנשי עבד אל קאדר אל חוסייני. למעשה כל האנשים שהיו במשאית של מעלה החמישה נפגעו . הנהג וזה שישב לידו נשארו לכודים בתא. שאר המכוניות שהיו בשיירה האיצו ככל שיכלו את מהירות נסיעתם, עקפו את המשאית שנפגעה והמשיכו בדרכם לירושלים כדי להזעיק עזרה. הנוטרים במכונית הליווי השיבו אש דלילה.

" לקחתי את הרובה מחיים (ברוצן)" מספר שלמה, "שאלתי אותו איפה הכדורים? ואז ראיתי כמה דמויות מתקרבות. ידעתי שאם לא אתחיל לירות זה יהיה הסוף. חיים נתן לי כדורים. היו שם בסה"כ 10-15 כדורים. רצתי במעלה הכביש לכיוון הקסטל, נשכבתי בתעלה ויריתי 6-7 כדורים לעבר הדמויות. כל הזמן שמעתי מהמשאית את הצעקות של אביגדור אריכא, הצייר. אז קראו לו דלוגאש. הוא קיבל כדור בריאה ונלכד בין הכדים. עד היום אני שומע את הצריחות שלו. אבל בסוף הוא יצא מזה חי. בכל מקרה היריות שלי נתנו לנו פסק זמן. בינתיים הגיע המשוריין הבריטי וגם העזרה מירושלים. הרגשתי מזופת. קמתי מהתעלה, ניגשתי למשאית וראיתי את ברוך שוכב בתוך המשאית ולידו את אלתר. את הנער ברסקי מצאו רק אחר כך בתעלה ליד מוצא. מייד אחרי שהערבים הפסיקו לירות ניגש אלי הקצין הבריטי ודרש שאמסור לו את הרובה. לא היתה לי ברירה. עשיתי מה שאמר".

 

את ברוך בן-ישי הביאו לבית החולים "הדסה" ברחוב הסולל בירושלים. הרופאים נאבקו על חייו כשתים עשרה שעות. לשוא. הוא נפטר מפצעיו חמש דקות אחר חצות ב-19 בינואר 48. מישהו זכר להודיע לאחיו שהיה אותו זמן בשמירה בשכונת תלפיות בדרום ירושלים. "השכונה היתה מנותקת" מספר אהרון קמחי, "וכדי לחפש את אביך יצאתי משם בשיירת משוריינים בליווי בריטי. התחלתי להתרוצץ בין בתי החולים כדי לחפש את אביך. כשהגעתי לשערי צדק הישן בכניסה לירושלים אמרו לי: לך תחפש בחדר המתים. כל ההרוגים מונחים שם. זיהיתי אותו. הגולגולת שלו היתה חבושה ומכוסה דם. אבל הפנים היו גלויים שלמים ושלוים".

למחרת, ואולי יומיים אחרי הגיעו אימי וסבי וכן אימו של אבי ודודתי בשיירה מתל-אביב. את המתים קברו עדיין באותו זמן בהר הזיתים. אולם כדי להגיע לשם היה צריך לעבור בשכונות הערביות של מזרח העיר ולכן אספו במשך כמה ימים את כל החללים ועשו להם הלויה משותפת בלילה, בחסות החשיכה, בליווי כבד של משוריינים וחיילים בריטים. אימי היתה ליד הקבר אך אינה זוכרת דבר, פרט למגבת המגואלת בדם שכיסתה את פני אבי וראשו כשהראו לה את גויתו לפני הקבורה. כשאנו מדברים על השעות ההן היא מהרהרת רגע ר קל ומוסיפה: "אתה יודע כשחזרנו, סבא שלך ואני, מההלויה של ברוך המתנו במלון בירושלים לשיירת המשוריינים שתחזיר אותנו לשפלה. אני זוכרת שבעלת המלון הביאה לי צלחת מרק ואמרה: לאכול מוכרחים. מי שנשאר צריך לאכול".

 

אפילוג

כשהשלמתי את התחקיר והשחזור, עליתי לירושלים. הנחתי אבן קטנה ופרח על קברו של אבי בהר הזיתים ונסעתי לרחוב הטורים בשכונת מקור ברוך. רציתי להעיף מבט על בית הנוער ומגרש המשחקים שבו התחיל אבי מפעל חיים ולא סיים. הוא ראה בחזונו מועדוני נוער רבים כאלה פזורים ברחבי הארץ שבהם, כפי שכתב זמן קצר לפני נפילתו, "יתחנך נוער יהודי לחיי עבודה ויצירה באווירה חופשית ומעוררת".

את בית האבן הקטן שהיה אמור להיקרא על שם אבי מצאתי ללא קושי. אבל על קיר החזית מתנוססות היום אותיות מתכת גדולות - "בית מרים". על שם אשתו של נדבן שתרם כסף לשיפוץ המבנה. היום זה מרכז שירותים קהילתיים לתושבי השכונה שנעשתה חרדית עם השנים. גם מגרש המשחקים והמתקנים, שאבי תכנן ובנה, נעלמו. במקומם הולך ומוקם שם כעת מבנה בטון ענק דמוי מבצר שישמש תלמוד תורה לחסידי האדמו"ר מסקווירא. לאבי לא היה שם זכר. שאלתי, אבל איש בשכונה לא זכר שהבית נקרא אי פעם על שמו של ברוך בן-ישי. "מי זה?" שאלה אותי אישה אחת בשביס שגרה בשכנות.

רגע לפני שנפרדתי מפייסל חוסייני אחרי הסיור בקסטל שאלתי אותו מה הוא מרגיש כשהוא עומד יחד איתי במקום הזה שבו איבדנו שנינו את האבות שלנו. הוא הרהר רגע, "זה לא עניין אישי" הוא אמר, "זו היסטוריה", וידעתי שהוא מתכוון לומר שההיסטוריה עדיין לא אמרה את פסוקה האחרון.