title
title
title
title
title
title
מהנעשה בגיל עוז - ראיון מלב אל לב

ראיון מלב אל לב

תלמידי "בית ספר גלעד" מראיינים אם ניצולת שואה ובתה

 

זו השנה השלישית  בה יוצרים אנו חיבור מרגש, לב הפוגש לב, סביב זכרון השואה והגבורה.

שבעה מתלמידי "בית ספר גלעד" שבחמדיה יצאו השבוע לפגוש את מרים רותם ובתה עדנה שריר אל ביתה שבקיבוץ שלוחות. התלמידים באו לשמוע ולראיין את מרים ואת עדנה כחלק מההכנות לכתיבת עבודת הבגרות בהיסטוריה והכנות לטקס יום השואה בבית הספר.

בפעם זו המפגש היה רב דורי.  נכחו בו שלושה דורות, מרים, הניצולה, אז ילדה בת 4, בתה עדנה ילידת הארץ, ותלמידי בית הספר.

לא נספר את כל הסיפור בכדי לא להקדים את המאוחר, עליו נכתוב לאחר הטקס שיתקיים ביום השואה.

עדנה פתחה את המפגש במילים: "לקחתי על עצמי לספר את סיפור ההצלה של אימי סבי וסבתי ולמעשה סיפור ההצלה המופלא של כמעט כל בני המשפחה, משפחת דסברג".

 המפגש היה מרגש ודברים שיצאו מהלב נכנסו אל ליבותיהם של התלמידים והם יצאו עמוסים ברגשות ובתובנות מהסיפור המיוחד והמשך החיים של המשפחה לאחר המלחמה עוד בהולנד ואחר כך לאחר עלייתם ארצה.


 

נביא רק מעט על חנה דרוקר, אותה חברת מחתרת הולנדית, שלמעשה הצילה את מרים.

 

רק שאלה לרופאה

חנה דרוקר, מצילת ילדים בהולנד, 1916-2010

24.09.2010  - אורי דרומי - הארץ

"אף תקופתנו בה אנו חיים, זו שעת מלחמת השאול בקדמה האנושית - אנא תהא היא לנו ולעמנו המרודה למלחמת גוג ומגוג אשר אחריתה וסופה: גאולתנו השלמה!" כך קראו המסובים בסדר פסח 1940 בהולנד, מההגדה שהדפיסה תנועת "החלוץ" המקומית. שלושה שבועות אחר כך הוטלה הארץ למשטר הכיבוש האכזרי ביותר במערב אירופה, שבסופו הושמדו כ-80 אחוזים מיהודיה.

בהפצצה הכבדה של רוטרדם נהרס בניין העירייה ומסמכי רישום התושבים עלו באש. הדבר שיחק לטובתה של חנה (אנס), ילידת העיר, שעברה עם משפחתה בגיל צעיר להילוורסום, הסמוכה לאמסטרדם. בת יחידה לאביה גבאי הקהילה, אברהם ואן דאם, ולאמה, הגיורת נל, היא עמדה לסיים את לימודי הרפואה שלה כשהטילו הנאצים גזרות על היהודים. בהיעדר המסמכים, הצליחה לדרוש ולקבל מעמד של מישלינגה (בת תערובת).


ב-1943, כשהחלו היהודים "לצלול" אל תוך האוכלוסייה ההולנדית כדי להימנע מגירוש למחנות, נחלצה חנה להעביר ילדים יהודים למשפחות נוצריות. היא סייעה לארגן מקלט לנתן דסברג (אחיו של שמעון דסברג, רבה האחרון של אמסטרדם בשואה), לאשתו אלישבע ולארבעת ילדיהם. כשבאה להעניק מתנה למרים דסברג, שמלאו לה שלוש במקום מחבואה, נודע לה כי הנאצים באו לדרוש את הילדה. חנה ביקשה לקחתה מיד, אך האשה שהחזיקה בה סירבה למוסרה, מחשש מתגובת הנאצים. חנה חשה אל חבריה במחתרת, אשר התחזו לנאצים, לקחו את הילדה ומסרוה לידי חנה, שמצאה לה מקלט אחר. לימים דאגה שיקבלו על כך את אות חסידי אומות העולם.

אך הנאצים לא ויתרו, והיא נעצרה לחקירה, שבסופה נשלחה לאושוויץ. היא מיעטה לדבר על אותם הימים, ורק לנכדה ליאור - אף הוא רופא - סיפרה כי היתה רופאה במרפאה שבה היה מדחום ותו לא, שד"ר מנגלה ביקר מדי פעם, ושלפונים אליה יעצה להיות בריאים, כי כל הנרשם לטיפול במרפאה סופו לא יהיה טוב. "זה היה מקום רע", אמרה בעדותה ב"יד ושם".

הזוי ככל שהדבר נשמע, היא ביקשה - וקיבלה! - העברה מאושוויץ, ונשלחה למחנות קאופרינג, לא רחוק מדכאו. משם עברה למחנה מולהוף, ולמרות העבודה הקשה שמחה על האוויר הצח (בביתה ב"שיכון העיתונאים" בטלביה בירושלים, היא תישן תמיד עם חלונות פתוחים לרווחה, אפילו בימי השלג). לילה אחד, סיפרה לליאור, שכבה על הגב, צפתה במפציצי בעלות הברית בפעולתם, ולא היה מאושר ממנה.

אחרי השחרור היא הגיעה בדרך לא דרך לבית הוריה ששרדו, השלימה את לימודי הרפואה, פעלה להחזרת ילדים יהודים שהוסתרו לידי הוריהם ולא פעם נחלה אכזבה. היא התחתנה עם ד"ר מאיר דרוקר, והשניים, עם ילדיהם אברהם ומיכה, עלו לארץ ב-1953. הם התעקשו לא לקבל דבר מהסוכנות, והביאו את כל שדרוש להם ב"ליפט" (מכולה) שלהם. משפחת דסברג, שעלתה אף היא לארץ, קראה לבן האחרון, שנולד בארץ, על שמה: יוחנן.

ד"ר דרוקר היתה רופאה בנצר סירני ובמעברת באר יעקב, שם תקשרה היטב עם העולים החדשים מצפון אפריקה בזכות שליטתה בצרפתית. ב-1957 עברה המשפחה לירושלים, והיא היתה לרופאת משפחה בקופת חולים בקטמונים. רבים ממטופליה זוכרים אותה מגיעה כל בוקר למרפאה עם כלבה האהוב, שרבץ בשקט מתחת לשולחן עד שהתעוררה מהומה ליד הדלת ("רק שאלה לרופאה"), ואז היה נובח בזעף, מאלץ את המתפרץ להתנצל, ספק לפני הרופאה, ספק לפניו.

במלחמת ששת הימים היא סיירה במקלטי השכונה, לסעוד את מטופליה ולעודד את רוחם. במלחמת יום הכיפורים התנדבה להצטרף לחוליית קצין העיר שהודיעה למשפחות על נפילת יקיריהן. יום אחד הופיעה החוליה בביתה שלה, להודיעה כי בנה מיכה נפל מעבר לתעלה. ימים ספורים לפני כן, נהרג גם ברוך, אחד מילדי דסברג. למנחמיה אמרה כי היא "גאה על שבנה נפל בפקדו על טנק יהודי", אך כשהלכו, שאלה את נפשה למות. את נחמתה העניקו לה נכדיה וניניה.

 

 לקריאת עדותה של חנה דרוקר ביד ושם לחצו כאן


 


 גדי ליאון

עורך מעת לעט