title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

"הורד הלבן"

"אין דבר מביש יותר מאומה תרבותית המאפשרת לעצמה להישלט בידי קליקה חשוכה ולהובילה ללא התנגדות. ללא ספק, כל גרמני הגון מתבייש כיום בממשלו. אך למי מאיתנו יש מושג מהו גודל הבושה שנחוש, שיחושו ילדינו, כשיום אחד הצעיף העוטף את עינינו ירד והפשעים הנוראים ביותר, ייחשפו לאור היום?

האם העם הגרמני כבר כל כך מושחת ורוחו שבורה עד כדי כך שהוא לא מרים את יד נגד אלו, אם הוא מוותר על העקרון הנעלה ביותר שלו, רצונו החופשי, האם הוא נמצא כה עמוק בתהום להפיכתו לעדר פחדן?

הביעו התנגדות –התנגדות – בכל מקום שאתם מצויים בו…" - מתוך העלון שחולק על ידי חברי הורד הלבן.

אמנם הנרטיב המקובל הוא שכל העם הגרמני תמך במשטר הנאצי, או לפחות לא הראה התנגדות מיוחדת למעשיהם, אך סיפורם של חברי מחתרת "הורד הלבן" מראה שזה לא כל הסיפור.

בבוקר ה-22 בפברואר 1943 הוצאו להורג שלושה חברי קבוצת המחתרת "הורד הלבן" - סופי שול, 21, אחיה הנס, 24, וחברם כריסטוף פרובסט גם הוא בן 24 בזמנו, על ידי המשטר הנאצי בעוון בגידה במולדתם. זאת לאחר שארבעה ימים קודם לכן נתפסו מניחים עלונים הקוראים להתנגד לפשעי המשטר הגרמני.

מאז יוני 1942 השלושה הדפיסו וחלקו עלונים, בעזרת סטודנטים נוספים ומרצה נערץ לפילוסופיה מאוניברסיטת מינכן, קורט הובר. הם הפיצו מידע על פשעי כיבוש הנאצי בפולין, על השמדת היהודים, נלחמו בשקרי התעמולה הנאצית, וקראו להתנגדות פעילה נגדם. העלונים תובלו בציטוטים מאת גתה, שילר, ועוד יוצרים גרמנים, כדרך להראות את הניגוד בין ההיסטוריה של העם הגרמני כעם תרבותי לבין הברבריות שהשלטון הובילה אותם אליה.

את העלונים חלקו בשלוש דרכים, כולם מסוכנות. חברי ההתארגנות מילאו מזוודות בעלונים ונשאו אותם לערים שונות ברחבי גרמניה, מקפידים להניח את המזוודה רחוקה מהם. הם שלחו בדואר לנמענים שרירותיים את העלונים, וגם דאגו להדביק את העלונים על לוחות המודעות. הם חתמו אותם במשפט "תמוך בתנועת ההתנגדות, הפץ את הכרוזים".

בעלון השלישי כבר פורטו צעדים מעשיים: "חבלה במפעלי הנשק, החרמת אסיפות, הפגנות וחגיגות המאורגנות מטעם המפלגה הנאצית, חבלה בכל תחומי המדע והכלכלה, המסייעים למלחמה, החרמת מופעים אמנותיים, שתכליתם לרומם את יוקרתם של הפשיסטים, והימנעות מתרומות המדרבנות את רוח הלחימה".

עלונים אלו הטרידו מאד את הגסטפו. סימון בוגדים מבית הוא סימן הכר של משטרים מהסוג הזה, וגם מכיוון שהשלטון הנאצי התבסס כל כולו על תעמולה, ואפילו מראית העין של בודדים בציבור הגרמני המוכנים להתנגד לו היה בלתי נסבל מבחינתם מפני שהיה ביכולתה של התנגדות הזאת להטיל ספק ב"אמת" שאותו משטר נאצי השתמש בה בכדי להצדיק את פשעיו.

ב-18 בפברואר 1942 הצליח לבסוף הגסטפו לשים ידו על שלושה מחברי ההתארגנות כאשר הפיצו את העלון השישי. עובד אחזקה באוניברסיטה תפס אותם בעת המעשה והסגירם. שלושה ימים אחר-כך הם הובאו למשפט ראווה בפני תליינו של היטלר השופט רולנד פרייזלר שניסה בכל כוחו להראות כי מדובר בבוגדים, שדעתם הושחתה, ותהה איך ילדים גרמנים מבית טוב מסוגלים כך "לבגוד" במולדתם. לאחר כמה שעות דן אותם למוות בגיליוטינה.

כך בבוקר למחרת צעדה ברגל שבורה מעינויים סופי שול לעבר הגיליוטינה וסוהריה שהתרשמו מהאומץ שלה סיפרו שאמרה כך "איך נוכל לצפות מהטוב לנצח כשאין כמעט אף אחד שמוכן למסור את נפשו למען מטרה צודקת. יום כל כך יפה, שמשי, ואני חייבת ללכת, אבל מה משנה מותי, אם באמצעותנו אלפים יקומו ויפעלו?", זעקת "יחי החופש" של פרובסט לפני תורו הדהדו ברחבי הכלא.

לתלייתם לא הייתה את ההשפעה שלה המשטר קיווה. בבוקר למחר הופיעה הכיתוב 
“Ihr Geist lebt weieter”
(רוחם ממשיכה הלאה) על קירות מינכן. העלונים המשיכו להיות מופצים בתפוצה רחבה. עזר בכך חיל האוויר המלכותי אשר פיזר למעלה מחמישה מיליון עותקים מהעלון השישי מעל ערים בצפון גרמניה ובמרכזה. כך ביולי נתלו עוד ארעה חברי ההתארגנות, אך גם זה לא הביא לתוצאה המקווה.

ב-1946 הכיכר במרכזית באוניברסיטת מינכן נקראה על שם האחים שול, שהיום מוכרים כגיבורים גרמנים. שמות שאר חברי הקבוצה מונצחים במקומות אחרים במינכן ובגרמניה כולה. גם אם לא הצליחו להביא להתנגדות רחבה לנאציזם, קשה לדמיין שציבור הגרמני היה מסוגל לכך בזמנו, ה"בוגדים" הללו הצילו במשהו את כבודו של עמם,, ו והתנגדות מסוגה של "הורד הלבן" היתה הבסיס לכינונה של גרמניה אחרת לאחר תום המלחמה.

 

התמונה של ‏‎John Brown‎‏.