title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - תצווה ושבת זכור

פרשת תצווה ושבת זכור

מפגשה של פרשת תצוה עם פרשת 'זכור' מתרחש אחת לכמה שנים.

במבט ראשון, אין כל קשר בין הפרשות. פרשת 'תצוה' ממשיכה את הציווי על עשיית המשכן (ובגדי הכהונה, ותהליך כניסת הכהנים לתפקידם), ואילו פרשת זכור עניינה הוא מצוות זכירת מעשיו של עמלק בצאתנו ממצרים.

אך הדרשה החסידית של ה'שפת אמת' כורכת בין השניים, ומוצאת קשר עמוק בין הציווי והזכירה, ובין שניהם לשמחת הפורים.

מהלכו של האדמו"ר מגור מורכב משלושה צעדים. ראשית, את ה'אתה תצווה' הוא מפרש בעקבות דברי חז"ל כ'לשון זירוז', ולא זו בלבד אלא 'מיד ולדורות'. ההבדל שבין עשיה כדי לצאת ידי חובה, עשיה עצלה, עשיה הגוררת רגלים, לבין התנהלות זריזה ומלאת אנרגיות, הוא הבדל בין דבר שבוצע ותו לא, לבין משהו שהוא 'דבר של קיימא' כלשון ה'שפת אמת'. הזריזות מביאה לחסידות- כלומר לעשיה עודפת, להתנדבות, לתשוקה.

המהלך השני הוא הצבת עמלק כמנוגד לעניין הזה. עמלק שעליו נאמר ש'קרך' בדרך, ניסה לקרר את ההתלהבות, ובלשונו של האדמו"ר 'לקחת מידת הזריזות מבני ישראל'. תפיסת ה'נחשלים' היא ההעצמה של הצדדים החלשים שבאדם ובעם, יצירת ייאוש ונרפות, ביטויים של ציניות וביטול כלפי הרצון הטוב המתעורר בכל אחד.

זכירת עמלק איננה רק זכירה של הצד הרע הזה, אלא גם תרופה לו – הזכירה היא הדבקות ב'כח הפנימיות שבאדם, בעיקר החיות, במקום שאין שם שכחה'. זהו הצעד היעיל כנגד העמלקיות. לזכור מי אנחנו, להיזכר בפנימיות, לעורר את החיות, לא לאפשר לרגעים הקשים ולמבט המחליש להשתלט עלינו.

ומכאן מגיע ה'שפת אמת' לשלב השלישי, המחבר את הציווי והזריזות שזכרו את עמלק והתגברו עליו, אל השמחה:

 

ועיקר הזריזות בא על ידי השמחה שאדם זוכר כמה מעשיו מגיעים עד לשמים

 

זהו סוף המעגל. הזריזות מעוררת את האדם לפעול בשמחה, אך השמחה של האדם במעשיו והבנתו את משמעותם מעוררת היא את הפעולה הזריזה.

אם כך, אנו נמצאים בשבת שהיא שבת של זריזות, שבת של זכירת החיות, שבת של ניצחון על הקרירות ועל ההיתפסות לנחשלים, שבת שהיא הכנה לימי הפורים – ימי המשתה והשמחה, שבעזרת ה' יעוררו את כולנו להיות זריזים ומלאי התלהבות לשנה כולה (וכידוע במקומנו, שמחת הפורים השנה תהיה שמחת התורה מחודשת...)

 

שבת שלום, הרב אוֹרי ליפשיץ, רב טירת-צבי