title
title
title
title
title
title
מטעמים לפרשת השבוע - תרומה וראש חודש אדר

פרשת תרומה ראש-חודש אדר

 

שני היגדים מופיעים בדברי חכמים בנוגע לתחילתו של חודש אדר. הראשון, בפתיחת מסכת שקלים – 'באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים', השני בגמרא במסכת תענית משמו של האמורא הגדול רב: 'משנכנס אדר מרבים בשמחה'.

ההיגד הראשון נוגע לכאורה לעניינים הלכתיים- מנהליים. מכיוון שעד ראש חודש ניסן צריכים כולם לתת את שקליהם לקרבנות הציבור (כפי שהיה בזמן הקמת המשכן), מכריזים ומזכירים בראש חודש אדר להתכונן לתרומה זו. גם הזריעה המתרחשת בימים אלו (ולעתים הופעת עלים ראשונים מעל פני האדמה) מהווה מועד נכון להכריז ולהזכיר את ענייני הכלאים ואת הצורך בזהירות שבערבוב שבין מינים שאסור לערבב.

ההיגד השני עניינו אחר לחלוטין. הוא מתאר את חודש אדר כחודש של שמחה, בשל ימי הפורים שחלים במהלכו, ומעבר לכך, כחודש שיש בו 'מזל טוב' לישראל (בניגוד לחודש אב שבמהלכו 'ממעטים בשמחה').

אך ה'שפת אמת' כורך בין הרכיבים כולם, ורואה את השמחה כקשורה לתרומה ולשקלים:

באחד באדר משמיעין על השקלים... לכך מרבין בשמחה

שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל...

כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית... בלתי (=רק)  לה' לבדו.

ובמקום אחר:

משנכנס אדר מרבין בשמחה. הוא שמחת הנדבה שהביאו בנ"י (בני ישראל) בכל אדר השקלים...

 

השמחה והנדבה קשורות זו בזו. נתינה ותרומה נובעות מתוך הלב הטוב, העולה על גדותיו, המשפיע לאחר והמתקשר לציבור ולמקדש. זוהי תנועה של התפעלות ושל שמחה, שבלעדיה ערכה של הנדבה נפגם עד מאוד. עבודת ה' נכונה היא עבודה שיש בה 'שמחה וטוב לבב', כמו גם התנדבות והתמסרות, רצון פנימי ואהבת ה'.

 

לצד זאת, מצטט ה'שפת אמת' את זקנו, הרי"מ מגור, שבעקבות המשנה, שם לב לחיבור של השקלים והכלאים, ואת שניהם כרך אל השמחה המרובה שבראש חודש אדר:

על הפסוק 'מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב' (דרשו חכמים כנגד כנסת ישראל, שהיא) בתו של אברהם אבינו שהוא הנדיבות שבישראל,  וצריך מנעל שלא תתפשט האהבה לחוץ.  כי באהבה צריך שמירה יותר.

וזה שכתוב 'על השקלים ועל הכלאים' -  שלא יתפשט לחוץ.

ובמקום אחר הוא מוסיף הסבר משלו:

ועל הכלאים: להיות הנדבה והרצון בלי פסולת ותערובות רצונות אחרים רק לשמים לבד.

 

דווקא כשמזהים את הנדיבות, את מידת החסד, את חדוות האהבה, דווקא בתחילת אדר כשמרבים בשמחה, דווקא שמתעוררים לתת את השקלים לקרבנות הציבור, להתקרבות למקדש ולה', דווקא אז יש צורך ב'נעליים', יש צורך בתשומת לב מהתפשטות החוצה, מחריגה מגבולות, וגם מתערובת של רצונות אחרים, שאינם לשמים בלבד.

אופייה של כל תנועה שיש בה ביטוי לרצון פנימי ולהתנדבות לעשיה ציבורית מתוך אהבה ושמחה, שהיא זקוקה להיזהר מפני 'התפשטות לחוץ', כמו גם מעירוב רצונות שמגיעים מבחוץ. רק כך עולים לרגל – בנעלי 'בת נדיב'.

 

שבת שלום וחודש טוב, הרב אוׁרי ליפשיץ, רב טירת-צבי