title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

סיפורו של השיר שכמעט ועלה בלהבות

נתי גבאי -   31.01.18 

רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה.
פָנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים.

כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִים וּדְמוּמִים,
לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.

 

בלילה של ה-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה של 35 לוחמי פלמ"ח והגנה לתגבר את גוש עציון הנצור. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון.

לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום. אסון הל"ה הפך לאחד המיתוסים החשובים ביותר של מלחמת השחרור ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. על הקרב הנורא כתב חיים גורי, איש הפלמ"ח, את שירו "הנה מוטלות גופותינו", והקדיש אותו "לדני וחבריו".

 

 

  

הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון

באותו זמן, המשורר חיים גורי, ששימש כמפקד מחלקה בפלוגה א' של הפלמ"ח, נכלל במשלחת חברי פלמ"ח והגנה לאירופה לאחר השואה, שפעלה בקרב הנוער היהודי ששרד את ההשמדה. הוא וחבריו הגיעו לבודפשט בחודש מאי 1947.

 

חיים גורי וחבריו מתאמנים בהונגריה, 1947

בוקר מושלג אחד הוא שוטט ברחובות העיר. הוא רואה עיתון באנגלית ששימש את הצבא האמריקאי. בעמוד הראשון הוא קורא: "35 חיילים יהודים נפלו בקרב בהר חברון". ברשת הקשר של ההגנה נודעו לו פרטים נוספים וביניהם שמו של מפקד הפעולה – דני מס, חברו לקורס מפקדי המחלקות בקיץ 1944.

דני מס ז"ל

 

בשובו לבסיס הפעולה שלו בבודפשט, יושב בחדרו שבדירה מושכרת ומתחיל לכתוב שיר קינה על נפילת הל"ה. חורף קר ותנור פחמים. ליל. הכתיבה אינה עולה בידו. הוא מאגרף את הנייר ומטילו אל הגחלים. כתב היד נח לרגלי התנור.

למחרת, בשובו עם ערב, אומרת לו בעלת הדירה כי מצאה משהו שוודאי נפל מכיסו ומוסרת לו את הנייר המיושר בידיה.

גורי ערך כמה תיקונים בטיוטה ושלח את השיר לתל-אביב, לידי המשורר אברהם שלונסקי. את השיר חתם בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו כתב "בנכר".

 

 

  טיוטת "הנה מוטלות גופותינו"

השיר פורסם בעמוד הראשון של השבועון הספרותי "עתים".

  

   פרסום השיר ב"עתים" ב-19 במרץ 1948

לימים שב גורי ארצה, אל הפלמ"ח ולחם כסמ"פ בגדוד ה-7 של חטיבת הנגב.

את השיר "הנה מוטלות גופותינו" ראה לראשונה לאחר שנים רבות. הוא פורסם ב-19 במרץ, 1948. אז נוכח לדעת כי חתם על השיר בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו נכתב "בנכר".

 לצפייה בביצוע השיר  לחצו כאן

 


לקריאת המאמר במקור לחצו כאן


)הפוסט מבוסס על זכרונותיו של חיים גורי בארכיונו הנמצא בספרייה הלאומית(


מקל הקפ"פ של חיים גורי

"כך הם נודדים השניים / המקל וחסר הבית / לא מעט שנים עברו. / דם דמע בעיניים ותקווה בת שנות אלפיים"

11.02.2018 - מוקי צור - "הארץ"

יום אחד נסעתי לשמוע את חיים גורי בעין חרוד. הסיע אותי חבר עין גב יוצא הונגריה שבתו חיה בעין חרוד. הוא שאל אותי לאן אני נוסע.

לשמוע את חיים גורי.

חיים גורי! חיים גורי! ענה בהתלהבות.

לא הבנתי מה לו ולגורי. איש ספרות הוא לא היה. שאלתי אותו והוא ענה לי בהתלהבות: חיים גורי השיב אותי לעם היהודי. הוא לימד אותי קפ"פ, קרב פנים אל פנים, עם מקל. העמידה הזו עם מקל הגנה החזירה לי את כבודי האנושי. אני אמנם היום איש שמאמין בשדה, בבית כנסת ובספר, אך המקל של אז היה תחנה חשובה בחיי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אימוני קפ"פ, שנות הארבעים. "כך הם נודדים השניים, המקל וחסר הבית"

צילום: בית פישר קריית אתא

 

 

 

 

 






במוזיאון הפלמ"ח יש עשרות אלבומי צילומים. מסתבר שהפלמ"ח היא המחתרת המצולמת ביותר בעולם. בין כל האלבומים מוקדש אחד לקרב פנים אל פנים עם מקלות. אותם מקלות שהובאו מהמשטרה הבריטית בהודו, שם השתמשו בהם כנשק קר. בהם יכולה היתה ההגנה להתאמן בלי לבזבז תחמושת. אותם מקלות נשלחו יחד עם פלוגה של הפלמ"ח לנגב כדי לעצור את צבא גרמניה המתקרב לארץ ישראל מן המדבר המערבי באפריקה בימי החרדה של 1942. בימים בהם ענן השואה ריחף מעל היישוב היהודי בארץ.

כשסיפר לי חברי את הסיפור על הקפ"פ מיהרתי לשתף את חיים גורי. הוא לא הופתע כלל, וכמי שידע את כל השירה הישראלית בעל פה, הוא דיקלם לי שיר שכתב לכבוד המקל. זה היה השיר שהתנוסס בראש אלבום הפלמ"ח המוקדש למקלות הקפ"פ.

"כך הם נודדים השניים / המקל וחסר הבית / לא מעט שנים עברו. / דם דמע בעיניים ותקווה בת שנות אלפיים / לא אחת שוברו המקל והוא / הוא היה נרדף ככלב / בארצות שנאה ונכר / ועיניו נשא מזרחה ועיניו ראו: / גם במוות יש תוחלת / וחזק לבו כפלד / ובאש נפלו גם יחד / המקל והוא / אז ראה לוחם החופש / איך הנסו אש ותופת / ומול ורשה הנשרפת / הם נפלו שותקים".

והשיר מוסיף לספר כיצד נהפך המקל לנס של דגל. מה הפלא שחברי הבין כי אימוני קפ"פ אינם אימוני מקל נדודים אלא מוצא להיאחזות מחודשת בארצות האדם המאמין, וברגישותו הבין חיים גורי כי המפעל שעליו נלחם כל חייו ייבחן באנושיותו, ביכולת להניף את הנס בתפילה של תיקון. תיקון של מלים, של תלמים, של ארץ וחברת אדם.