title
title
title
title
title
title
משתפים - שלומית שניר

לפנות בוקר עלה בדמיוני נכדי האהוב, בן החמש וחצי,
זה קרה, כשהתעוררתי מקול נהמת מטוסים
שהתחזקה לרעש מחריש אוזניים.
הם הנמיכו-טוס מעלינו, ושיערתי שפניהם לסוריה.

בערב שבת שחלף, שמעתי את האלוף ידלין מסביר
בטלוויזיה, שיש חשש, שמצפון תפתח הרעה, שהאיראנים
מתבססים שם, בניסיון ליישם את שיטת צפון קוריאה
שהיציבה טילים שמטווחים אל סיאול בירת אויבתה.

ואצלנו, המשיך האלוף, מנסים האיראנים לבנות כוח קדמי
שיאיים מסוריה על ישראל ובעיקר על תל אביב.
ליבי נצבט, חשבתי על ארבעת יקירנו שבגוש דן
על קרוביהם, ועל טייסנו, שמחרפים נפשם בלילה
וברכתי שיצליחו וישובו בשלום ממשימתם.

ראיתי את הטילים עפים לעבר הנכד היפה שלי
אבל הוא התייצב, ועשה מולם תנועות טקוואנדו
מהירות, עד שצנחו, פתיתים לבנים, באפס כוח.

הדלקתי אור כדי להתאושש, התמקמתי 
בנוחות במעבה השמיכות
וכמעט שהצלחתי לישון
אבל גופי המתוח, נישאר ער.



 שלומית שניר – חמדיה - נכתב ב- 12.1.18