title
title
title
title
title
title
משתפים - הציפור שלא עפה

הציפור שלא עפה – שלומית שניר – חמדיה - 9.1.2018


התמונה של ‏‎Ora Tenenbaum‎‏.

מחבקת את הדרור - תמונה: של אורה טננבאום


בילדותי היה עץ תמר דוקרני בצמוד לקיר גן הילדים שלי. לעץ לא היה גזע, ועליו הירוקים כהים, היו בצורת משולש הפוך. העלים העבים והחדים דמויי הנוצה, הגיעו כמעט עד לאמצע גובהו של הקיר. נהגתי להביט בהם בתמיהה וביראה כי לא הכרתי עצי תמר. בקיבוץ שלנו לא צמחו תמרים מלבדו. האדמה הכבדה ומזג האוויר הקר, לא התאימו להם. נראה, שהעץ הקטן, התקשה להתאושש מכך, שנשתל שם, ולצמוח
קיבוץ נווה שבו נולדתי ובגרתי, השתרע על צלע ההר, שבאצבע הגליל. מעל הגן היו פעוטונים שקראנו להם גמולונים וחצרותיהם הנאות היו מוקפות בגדרות ברזל. לגן הילדים שלי קראו פשוט גן א', והיה גם גן ב'. חצר הגן הייתה פתוחה, ואף ילד לא ברח. בגיל הגן כבר הייתה הגדר "בתוכנו". חונכנו מגיל רך, למצוות "עשה" ו"אל תעשה" בקיבוץ, והפנמנו שמהגן לא בורחים. החצר לא הייתה עדיין "חצר גרוטאות", כנהוג היום. היו בה מספר משחקים ומכונות חקלאיות שיצאו מכלל שימוש והועברו אלינו. הרבינו בפעילות חופשית בארגז החול. הוא היה גדול ומוארך וממוקם בהמשך לעץ התמר. גידלנו תרנגולות חופש צבעוניות, בלול שהוקף בגדר גבוהה. אהבתי בעלי חיים ונהניתי לראותן. התרנגולות היו מקרקרות, רצות ואף מתעופפות בכלוב. לאחת מהן היו נוצות חומות אדמדמות. קראתי לה חומית ודמיינתי שהיא שלי. היינו קוטפים ומגישים להן עשב רענן, ואכלנו את הביצים הטעימות שהטילו. לביצים היו קליפות חומות וחלמון כתום
צהריים אחד, שיחקתי בארגז החול עם חבריי. שעת הרחצה הגיעה, והמטפלות קראו בשמות הילדים, אחד-אחד בכל פעם, או שניים-שניים, כדי שניכנס לגן. הם רחצו אותנו באמבטיה הגדולה, לפני ארוחת הצהריים. לבסוף, רק רינה, שהייתה בוגרת ממני בשנה, ואני, נשארנו לשחק בחול. הבחנתי שבקצה ארגז החול הייתה ציפור דרור שלא עפה. היא הייתה חלשה מדי. פתאום ראיתי שרינה זורקת עליה חופנים של גרגרי חול. הציפור הקטנה, לא הצליחה להימלט, תנועותיה נעשו כבדות, והיא לא זזה. הרגשתי איך עיניה מתכסות בחול, איך שהיא נחנקת, ולא הצלחתי לדבר. רינה המשיכה במין טקס לכסות אותה בחול עד שבארגז התגבהה ערמה קטנה. אז, שמעתי את המטפלת קוראת בשמי, ורינה נשארה אחרונה בחוץ. נכנסתי בצייתנות ולא אמרתי דבר למטפלות או לגננת. כבר אז, סיגלתי לי הרגל, לבלוע את הכאב עמוק לתוך הגוף. התקלחתי, אכלתי והשכיבו אותנו למנוחת הצהריים. אבל ציפור הדרור המתה, מנקרת בלבי גם היום
בנווה הייתה תודעה מוזיקלית מפותחת. נכתבו והולחנו שירים מקומיים, הייתה מקהלה משובחת ששרה בארבעה קולות, ואף תזמורת קטנה. מגיל צעיר אהבתי לשיר ולהאזין למוזיקה. היא הצמיחה לי כנפיים, לרחף מעל לטרדות שלי. כיאה לקיבוץ יקי ותרבותי, נהוג היה להרדים אותנו בגן בצהריים, באמצעות מוזיקה קלאסית שנוגנה מתקליט על גבי פטיפון. אבל יום אחד, לפני השכבת הצהריים אמרה רינה בקול: "אנחנו כבר לא תינוקות! לא צריכים מוזיקה כדי לישון!". ובאמת מאז לא השמיעו לנו יותר, מוזיקה בצהריים. כל כך הצטערתי, אבל לא העזתי לבקש, והתקשיתי להירדם.
כשבגרתי, עזבתי את נווה לקיבוץ אחר, שבו והקמתי לי משפחה. הקשר ל"נוף מולדתי", נותר חזק, ובביקוריי בנווה, הוליכו אותי רגליי אל עץ התמר. לשמחתי ראיתי, שהסתגל, והצליח להצמיח גזע.