title
title
title
title
title
title
משתפים - קולה של אימי

קולה של אמי – שלומית שניר- חמדיה - 1.1.2018


הקול האנושי החם והערב ביותר ששמעתי מעודי, היה קולה של אמי. מגיל צעיר וללא מודע, שכללתי את יכולת השמיעה שלי. כך, אפשרתי לה לגעת בי. אש בערה באמי וניהלה אותה, אלא שבקולה לא פגעה ואף העצימה את מתיקותו. היא ידעה לשיר וצחוקה הנדיר, היה נפלא. חומרי ההסקה של האש היו עלומים ומעולם לא הצלחתי לתפוש מתי תתלהט בה הלהבה ומתי תדעך. צבע חברתנו בקיבוץ נווה, היה יקי, והיו בו קודים נוקשים של התנהגות. אמי ילידת חלב שבסוריה לא השתלבה בו היטב. בעיקר משום שלא הצליחה, חרף מאמציה, להתמיד בעבודתה בענף קבוע. נפשה הרגישה גררה אותה תכופות, לעימותים עם אנשים, ואז הייתה נתקפת בדיכאון ומסתגרת בבית. אמי תויגה בקיבוצנו כ"בלתי יציבה". לא כך היה כאשר ראיתיה בחיק משפחתה הענפה. מהיותי כבת שנתיים, היא לקחה אותי בקיצים למשפחתנו, ושם תפקדה טוב וזכתה לאהבה ולכבוד
אחת העבודות שבה הצליחה אמי להתמיד יותר, הייתה בתפקידה כמטפלת פעוטים בנווה. אימא אהבה ילדים. דרכם, הצליחה לגעת בילדה הפגועה שבה, ולהחיות אותה. היא ניהלה בחום לב את חמשת הפעוטים בקבוצתה, ודאגה להם כתרנגולת לאפרוחיה. כשהייתי ילדת גן, התירו לי לצאת ממנו לפעמים, ולבקר אותה. היא עבדה ב"בניין 8" שהיו בו, שתי קבוצות פעוטים, אחת מהן שלה. בסמוך לבניין, ניצב "בניין 7". שניהם נקראו כך, על פי הסדר הכרונולוגי של בנייתם. בביקוריי, הייתה אמי נינוחה ושמחה. הפעוטים שלה היו צעירים ממני בארבע שנים לערך, לאחד מהם קראו יובל. את השיר ששמעתי אותה שרה לו, בקולה הקטיפתי, אני שרה גם היום: "ליובל לאחי, ליובלי פעוטי, שיר אשיר, שיר אשיר, שיר ארון, הוא שחרחר, מתולתל, ורוצה להיות חייל, ורוצה הוא, ורוצה הוא, ורוצה להיות חייל". עשרות שנים לאחר מכן, מצאתי בעיזבונה, אלבום שחור קטן ומעוטר ביד, שבו תמונות ילדיי קבוצתה וברכות פרידה חמות מהוריהם
בהיותי בכיתות הראשונות של ביה"ס היסודי, כשאמי הייתה נתקפת בדיכאון, נהג אבי, להסתייע בי. הוריי היו פרודים מהיותי בגיל הגן, והוא נמנע מלהתקרב לקו האש שלה. אך בהחלט דאג לה מרחוק כל חייו, וחילץ אותה הסתבכויותיה. הוא עשה זאת בתוקף אישיותו ותפקידיו בהנהלת נווה. בהתקפים הללו, הוא שלף אותי, בתו הבכורה, ממסגרת ה"בית הכולל", שבה היינו נתונים 22 שעות ביממה. תפקידי היה להביא לה את ארוחת הצהריים שלקח בעבורה מחדר האוכל, ב"נושא האוכל", שקראנו לו מנז'. כבר משנגעו רגלי במדרגה הראשונה בגרם מדרגות ביתה, חשתי שהן מתקשות לציית לי ו"קרובות להישרף". חששתי ממנה. כשפתחתי את הדלת ואמרתי: "אימא הבאתי לך אוכל", לא נשמעה תשובה. אמי הייתה שוכבת במיטתה, פניה מוסבות אל הקיר, ולא הייתה מסוגלת לענות לי. הייתי מניחה את נושא האוכל על שולחנה ונמלטת משם
כשהתבגרתי, עזבתי את בתי הוריי והקמתי את ביתי בקיבוץ שבו אני ומשפחתי מתגוררים היום. שנתיים לפני מותה, מעדה אמי בביתה, וצריך היה להעבירה להשגחה מלאה. מכיוון שבנווה לא היה אז "בית אבות", העברנו אותה ל"בית אבות" בקיבוץ הסמוך, לקיבוצנו. מששנתה אמי מקום, שפר עליה מזלה, והיא השתלבה היטב בפעילות הבית. שנים אלו אפשרו לאמי ולי להתקרב זו לזו, ולעשות תיקון ביחסינו.

בגיל תשעים שנים ושלושה חדשים, הלכה אמי לעולמה, וקולה נדם. אך צליליו אצורים בי. דרכם אני נכנסת, בדלת הראשה, אל לבה ונושקת לו.