title
title
title
title
title
title
משב רוח - ואני, “בְּעָבְרִי בַּדֶּרֶךְ בִּרְכַּת שָׁלוֹם לֹא אֶשְׁמַע “(רחל)

ואני, בְּעָבְרִי בַּדֶּרֶךְ בִּרְכַּת שָׁלוֹם לֹא אֶשְׁמַע (רחל)

הטלפון צלצל. כמו תמיד, בהיותי טרודה, קצת כעוסה הרמתי את השפופרת (כן המכשיר על יד המכתבה הוא הטלפון הישן והטוב, אשר חביב עלי כי קל להקשבה הוא) "שלום!" אמרתי כדרכי "מי מדבר??" "הַי!!" נשמע קולה המתנגן של חברה "מה שלומך?"

השיחה התנהלה כדרך שיחות החולין הקצרות, רצתה לדעת אם אני נוסעת מחר.... לשאלתי "מה שלומך?" לא ענתה – וזו תגובה רגילה בשיחה טלפונית – גמרנו את העסקה ושאלתי שוב: "מה שלומך?" "אה, בסדר גמור..." סכמנו מה שסכמנו והיא חתמה ב"בַּי" ארוך ומתנגן.

זו דרך האדם המצוי בדרכנו היום. פותח ב"הַי" ומסיים ב"בַּי". עם ישראל אוהב שלום ורודף שלום וברכתו המסורתית היא "שלום".

כבר בברכת כהנים נתברכנו: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".

וכששאלתי את החברה המתנגנת ב"הַי" ו"בַּי" "מה שלומך" אכן שאלתי "האם שלום לה?" ותשובה המתבקשת בטוב "אכן, שלום לי" או במקרה הרע "אין שלום"... לא נאמר " אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים...." אך עם ישראל כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ.

 

גם התנאים היו מברכים זה את זה בשלום וכבר בסיפור אלישע והאשה השונמית המביאה לו את בנה החולה, (ספר מלכים ב', פרק ד') היא נפרדת מבעלה השואל אותה: "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא-חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת? וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם." אלישע הרואה אותה מרחוק אומר לנערו:

"ר וּץ-נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ? הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ? הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד? וַתֹּאמֶר: שָׁלוֹם".


תוצאת תמונה עבור לחיצת ידיים

כולנו אוהבים שלום, רוצים שלום. אף ירושלים הצופנת בשמה את המילה "שלום" – (ואנו מבקשים עבורה: " שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִ‍ם")  נקראת שלום – אם כן, הבה נתקן בכל שיחת "הַי" ו"בַּי" ונזכיר לדוברים "השלום לכם?" אמרו שלום!!"

ונייחל ונקוה ואף נאמר "שלום על ישראל".

 

אבישג