title
title
title
title
title
title
מומלץ לנכדים

בובה תותי - דוד גרוסמן  איורים גלעד סליקטר

 

 

 

 

 גרוסמן, סופר הילדים המוערך, כותב גם ספרי ילדים והוא יודע לגעת בנימי נפשם של הילדים ולהסתכל על הילדות כתקופה מלאת רגישות, שמחה, אכזבה, רחמים, סליחה ופיוס.

הספר מתאר סיטואציות מהחיים בגן הילדים, שאליו מביאים הילדים כל בקר  מהבית צעצוע או בובה האהובה עליהם ומכניסים אותו לתיק או למגירה שלהם, מיד עם הגעתם לגן. מתוך ניסיון עם נכדותי  בובת הפרווה או כל דבר אחר, מסמל את הקשר בין הבית לגן ובמשך היום הילדים לא מוציאים את החפץ שהביאו מהבית, מהמגירה, אך הם יודעים יפה מאד שהוא שם. בשעת מנוחת צהריים (במקומות שעדיין קיים הנוהג הזה) מותר להם להוציא את מה שהביאו מן הבית ולשחק או לישון אתו.

הספר מתאר סיטואציה שבה לילך מביאה את בובתה האהובה לגן, מכניסה למגירה וכשמגיעה שעת מנוחת הצהריים, מתגלה הבובה במגירה של עמליה, ילדה אחרת מהגן. מתפתחת מריבה ואחריה בירור עם הגננת, שמאמינה לעמליה דווקא ומנסה להרגיע את לילך. "אבל אם היא הייתה במגירה של עמליה", אמרה יסמין הגננת, אז אולי היא בובה של עמליה?" "לא, היא שלי!" אמרה לילך" וכבר היו לה דמעות בעיניים. "לילך", אמרה יסמין, "אולי את מתבלבלת קצת".

אנחנו כקוראים מתקשים לראות את חוסר הצדק הזה ואת מה שעובר על לילך שבובתה פשוט נלקחה (יותר עדין מנגנבה) על ידי עמליה ותוהים על הגננת שהאמינה דווקא לעמליה.

סיטואציות כאלה קורות בלי סוף הן בגן והן בבית ותמיד כדאי למצוא פתרונות יצירתיים לגילוי האמת ולריצוי כל הנוכחים.

מצילים את המצב שני בנים שובבים מהגן שמתכוונים לקחת מעמליה את הבובה ולשחק איתה בג'ונגל הדמיוני שלהם. לילך מתחלחלת מן המחשבה שיקחו את בובתה האהובה לג'ונגל ורואה בעיני רוחה את עיני בובה תותי עצובות ופוחדות. היא מבקשת שוב מהגננת שתשאל את עמליה של מי הבובה. להפתעת הקוראים (ממש סיפור מתח) "אמרה עמליה: זאת בובה תותי של לילך". יסמין הגננת לקחה את בובה תותי מעמליה ונתנה אותה ללילך. ויזמין אמרה "סליחה לילך, שלא ידעתי שזאת בובה תותי שלך".

הסיטואציה הזו ומה שקורה אחריה, מעלה ערכים של סליחה לאחר טעות )גם מבוגרים אמורים לבקש סליחה מקטנים מהם כאשר הם עושים טעות, במיוחד של שיפוט לקוי), הבנת האחר והרצון לסלוח  למי שנאלץ לשקר  כי היה במצוקה (עמליה שכחה את הארנבון שלה מן הבית ולא יכלה לעמוד  בפיתוי להישאר לבד, אך אמרה את האמת לבסוף), הבעת חמלה  ופיוס (לילך מזמינה את עמליה לשכב לידה וללטף ביחד איתה את בובה תותי. סצינה מאד מרגשת בין שתי הבנות. שימו לב לשמה של הילדה – לילך (גם לי גם לך)כל זאת ועוד מזמן שיחה עם הילדים, כמובן בהתאם לגילם.

במהלך הספור מאחורי האמירות המוגבלות יחסית, מסתתרים הרבה רגשות ותחושות פנימיות. זה גרוסמן במיטבו

מאד מצא חן בעיני הסיום "ויסמין הגננת ישבה על כסא קטן של ילדים, והביטה בלילך ובעמליה שנרדמו לאט לאט".  אני מהרהרת לעצמי אלו מחשבות היו במוחה של יסמין הגננת לאחר כל הסיטואציה ,מה היא למדה ממנה וכיצד היא מרגישה .

על האיורים בספר אחראי גלעד סליקטר והם מזכירים איורים בספרי הילדים של פעם.