title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

התמונה של ‏הספרייה הלאומית‏.

קשה לעמוד שווה נפש בפני הגלויה הזאת, בייחוד בהתחשב בתאריך שבה הודפסה וחולקה לחיילי הבריגדה היהודית המשרתים בצבא הבריטי: חנוכה תש"ב (1941). התאריך הזה מאיר באור טרגי גם את הפסוק המצוטט למטה.

שנת 1941 הייתה אחת הקשות ביותר שידע העם היהודי. הייתה זו השנה בה החלו הנאצים ליישם את "הפתרון הסופי" של יהודי אירופה. 
את הגלויה הפיק 'הוועד הארצי למען החייל היהודי' שהקים יוסף ברץ עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוועד, שסייע לנוטרים וכמובן לחיילי הבריגדה ולמתנדבים לצבא הבריטי, פעל עד הקמת צה"ל והוחלף בידיי 'הוועד למען החייל'.

)הגלויה שמורה באוסף ירמיהו רימון, מוזיאון העיר, חיפה(


יולי אדלשטיין בבית ספר "לציון ברינה" בביתר עילית

"התאריך היה ה-19 בדצמבר 1984. היום שבו הוא נידון כאסיר ציון למאסר של שלוש שנים עבודת פרך במחנה כפייה סובייטי בדרום סיביר. הסעיף הרשמי היה "החזקת סמים", אבל הסיבה האמיתית הייתה הפעילות הציונית ושיעורי העברית שלימד אדלשטיין בברית המועצות.

"זה היה אחרי שלושה חודשים שבהם הייתי בצינוק", סיפר אדלשטיין לתלמידים, "הגעתי לבית המשפט להקראת גזר הדין. האולם היה מלא כולו בשוטרים ואנשי ביטחון. במשפט רגיל מותר לבני המשפחה לבוא, אבל הם מילאו את כל המושבים באנשי בטחון כך שלבני משפחתי לא יישאר מקום להיכנס. רק אשתי ואימי הצליחו להיכנס".

אחרי גזר הדין, הקיפו את אדלשטיין אנשי משטרה רבים, ועמדו להחזיר אותו לתא המעצר. בדרך, הוא הצליח איכשהו לדחוף את הראש מבעד לטבעת האבטחה. היה לו משפט אחד לומר לאשתו, שאותה לא ראה כאמור שלושה חודשים ומי יודע בעוד כמה שנים יראה אותה שוב. מה היה המשפט שבער ליולי לצעוק ברגע הזה? "טניה, איזה נר זה היום?".

אנשי בטחון הרוסים חשבו שדעתו של האסיר, ששמע הרגע שנידון לשלוש שנים של עבודת פרך בסיביר, נטרפה עליו. והאמת שברגע הראשון כך חשבה גם אשתו. היא לא הבינה על מה הוא מדבר. אז הוא שוב צעק "איזה נר זה היום?".

רק בפעם השלישית התעשתה והבינה. היא צעקה מיד "הערב מדליקים נר שני!". כן, זה היה בבוקר יום ראשון של חנוכה תשמ"ד. ליולי אדלשטיין לא היה לוח שנה בצינוק, אבל תוך כדי גזר הדין הוא שמע את התאריך הלועזי וחישב לפיו שחג החנוכה אמור לחול בימים אלה. היה חשוב לו לדעת איזה נר מדליקים היום. כאן הצילום נקטע מבכי.

באמצע המשפט פחדתי להגיד לה דברים שלא יחמירו לי את העונש

לא יודע אם יראה אותה שוב – ההצהרה הכי רומנטית שיש: נר איש וביתו – לא אני אוהב אותך, אלא איזה נר מדליקים היום?

ובאותו ערב, לא בצינוק של עציר, אלא בתא של אסירים שכבר נשפטו, השיג האסיר יולי אדלשטיין איכשהו שני גפרורים. הוא נעמד מול הסורגים בחלון, בירך בכוונה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", "להדליק נר של חנוכה" ו"שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" והדליק את שני הגפרורים. "וכך", הוא סיפר לתלמידים הצעירים בביתר עלית – "עמדתי שם מול החלון, במשך כמה שניות, עד שהגפרורים חרכו את האצבעות שלי. אני לא יודע אם זו הייתה הדלקה כשרה מבחינה הלכתית, אבל אני יודע שעבורי באותו לילה, מעט מן האור דחה הרבה הרבה מן החושך".

 

מדהים. הוא חי כאן איתנו, פה, בדור הזה, במקום הזה, בימים ההם בזמן הזה – לא מדובר על חנה ושבעת בניה, לא יהודה המכבי, גם בזמן הזה רואים תופעות כאלה.

לצפייה ביולי מספר את הסיפור לילדי בית ספר שבאו לבקרו בכנסת לחצו כאן