title
title
title
title
title
title
משתפים - נעמי לבנקורן


כולם אוהבים ילדים חולי סרטן, וזו הבעיה

דברים שלמדתי במחלקה האונקולוגית

תחתית הטופס

29.11.2017  - נעמי לבנקרון – "הארץ"

 

 

 

הפעלות לילדים בבתי חולים צילום אילוסטרציה

 

צילום אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה  צילום: מוטי מילרוד

תמיד שנאתי את היחס לילדים חולי סרטן. עוצמת החיבוק — החברתי הרחב, הסוחף, חסר הסייגים — לו זכתה הקבוצה הזאת, שאין חולק כי היא אכן משתייכת לחלושות ומכמירות הלב שבאוכלוסייה — תמיד הצליחה לעורר אצלי, יותר מכל, תרעומת. כמי שמייצגת לרוב מטרות חברתיות שנתפסות לעתים קרובות כחסרות לגיטימציה, הקנאה שעוררה בי ההתגייסות חסרת המעצורים למען ילדים אלו היתה מוחלטת. ילדים קירחים והצלת דולפינים הן שתי המטרות האולטימטיביות והצחות, הנתונות במרכזה של הסכמה חובקת גבולות. המכנה המשותף הנמוך ביותר.

ואז איתרע מזלי להצטרף למועדון. בני הצעיר, שטרם מלאו לו שמונה, אובחן כחולה סרטן. לצד הקושי הנפשי והפיזי המוכר היטב לכל מי שמצא את עצמו חבר במועדון מפוקפק זה, לא יכולתי להימנע מצפייה בעין ביקורתית על המתרחש במחלקה האונקולוגית. הבולט מכל לעין הוא השפע הבלתי נתפס שזורם במסדרונותיה: ההון האנושי הטוב ביותר שיש למערכת הבריאות להציע; התרומות הכספיות הרבות ביותר; אוכל בכמויות שדי בהן להאכיל את כלל אוכלוסיית העולם החופשי, או לכל הפחות את תימן הגוועת, אם יובאו בחשבון שפע העמותות העוברות במקביל לעגלת בית החולים ומחלקות אוכל אסייתי, קרואסונים, מתוקים, חטיפים וכל מיץ שרק יעלה על הדעת; קוסמים וליצנים רפואיים בכל פינה; ומיטב אמני ישראל, מחבבים עד בלי די את הסלפי עם הילדים הפוטוגניים האלה, מבהיקי הקרחת, שטרם הספיקו לחטוא בטרם נחתה בפתחם קללה זו.

גם הלוגו של חברות מסחריות רבות אינו נעדר מהמחלקה: האחת תרמה ציורים התלויים על הקיר, האחרת שולחת אוכל ונוספת — משחקים. כי אין קהל שבוי יותר מזה המשוטט במסדרונות המחלקה האונקולוגית, כבול בקשר הדם של האינפוזיה המטפטפת לאטה במורד ורידי אהוביו. הנה, תראו כמה אנחנו נחמדים, רועמות החברות השונות בדומייה מהקירות, מדלפקי האחיות, מפינת המשחקים: לא שכחנו פינה אפלה זו של היקום. אלוהים מרחם על ילדי הגן, ואנחנו, החבר'ה הטובים מההיי־טק, התעשייה ושוק ההון, שומרים על ילדי האונקולוגית.

והאמת היא שהורים רבים זקוקים לכל טיפת סיוע שיוכלו לקבלהלהטוטנות שבין ילד במחלקה האונקולוגית ובין שמירה על חיי משפחה ועל מקום העבודה מצריכה עזרה לא מועטה. בתקופה שבה אפילו הפסקה למקלחת הופכת למותרות, אנו אכן זקוקים לכמה מלאכי שרת קטנים שישבו עם ילדנו לכמה רגעים. ועדיין, כפי שקובע החוק הכלכלי הפשוט, תפוקה שולית היא לעולם פוחתת, וריבוי המתנדבים יוצר תוצאות בעייתיות. כשהילד נכנס לפינת משחקים ומצא שם מתנדבת של עמותה אחת, הוא שמח לאחר היסוס ראשוני לשחק איתה. גם למתנדבת השנייה הוא נענה ברצון יחסי. אבל כשהגיעו השלישית, הרביעית והחמישית הוא נס בבהלה.

או כשהילד מצוי בצום שעות ארוכות לקראת ניתוח בהרדמה. לא מצב קל לילד, בלשון המעטה. ואז נעצרת מולו מתנדבת צוהלת, סלסילת ממתקים ענקית בידה. הילד מסרב לה בשקט, ואז, רק כשהיא עוזבת, דמעת תסכול זולגת דומם במורד לחיו. כי הדרך לגיהנום, זאת צריכה כל מתנדבת טובת לב לדעת, רצופה כוונות טובות. והנה עגלת מתנות מתגלגלת במסדרון. המתנות נוצצות, ניכר שהושקעה מחשבה לא־מועטה בבחירתן, והן שובות לב כל ילד: אך רק לב ילד בריא. הילד אפילו לא הציץ לעברן, וכשהצעתי לו בפעם השנייה לגשת לשם הוא כבר התרגז, "אמרתי לא וזהו!" כי למען האמת, חוץ מלקבל את חייהם הקודמים בחזרה, רובם אינם רוצים שום דבר אחר.

והנה סיטואציה סהרורית אחרת, אחרי יום קשה ורצוף בדיקות כואבות, כאשר הילד נשכב במיטתו ומבקש ללכת לישון. מתנדבת עיקשת מציצה מעבר לווילון; היא מתעניינת בשלומו. הסברתי שהוא רוצה לישון. שבה ושאלה בשנית אם הוא צריך דבר מה. התעקשתי לחלוטין שלא, תודה, חוץ מבריאות הכל נפלא. ואז, בעוד הילד מתקשה להירדם בשל קולה הרם של המתנדבת, ממש מעל ראשו, היא מפגיזה בשלישית: "תגידי, את יודעת מה ההבדל בינינו לבין העמותה השנייה כאן? כי את מבינה שמדובר בשתי עמותות שונות לגמרי". לחיי מצעד הגמ"חים המזויפים: את היהודים ניתן כנראה להוציא מן הגטו, אך לא את הגטו מן היהודים. גם השמחה המעושה שמפגינות המתנדבות, משל היו צוות הווי ובידור בקלאב מד, אינה מסייעת לאיש, לא כל שכן לילדים. הם אולי חולים בסרטן, אך אינם מטומטמים.

לעת ערב נכנס קוסם לחדרנו, ולא סתם שלף שפנים מהכובע אלא גם קסמים מורכבים יותר, שהצריכו דיאלוג עם הילד ושבהחלט שימחו את לבו. שאלתי את הקוסם כיצד הוא משוחח עם הילדים דוברי הערבית במחלקה. "אני לא", השיב בפסקנות, נועץ בי מבט קר כפלדה. כי החמלה, כבודה במקומה מונח: כנראה חסדיהם של המרחמים המקצועיים על ילדי האונקולוגית נעצרים בגבולות חוק השבות. גם מספר מתנדבים אחרים שבהם נתקלתי העניקו, לא פעם, יחס דומה לילדים פלסטינים, כאילו היו שקופים. ומדף ספרי הילדים במחלקה, הגדוש להתפקע, כולל ספרים בעברית בלבד.

בורכתי במשפחה נפלאה ובקהילה מחבקת, שמסייעות במקומות רבים שבהם משפחות אחרות במחלקה זקוקות למתנדבים. ועדיין, אני סבורה שיש לבחון את הצרכים הקיימים ואת האופן שבו הם נענים. רבות מהעמותות הפועלות כאן מונעות מכוונות טובות, וגם בין המתנדבים יש לא מעט אנשים מרשימים, אכפתיים וחמים המקדישים את כל מאודם לילדים אלה, אך קיים מחסור משווע ברגולציה מנהלית ורפואית. בית החולים צריך להשיב לעצמו את האוטונומיה שאבדה לו בתוך שלל הליצנים, העמותות והממתקים. את הכסף הנשפך לשווא יש לנתב בתבונה ולשלב בכספי המדינה. תקציב שיושקע, למשל, בשיפור האוכל הנורא שמגיש בית החולים, יכול ליצור חלופה מזינה ובריאה בהרבה. לכל הפחות יש להימנע מהותרת ההכרעה בדבר סוג האוכל ואיכותו בידי הנדבן התורן. אין צורך להיות מומחה לתזונה על מנת להבין שילד, שמערכת החיסון שלו בשפל, זקוק למזון בריא ולא לערימות של קמח וסוכר.

העובדה שפינות הקפה והמשחקיות שייכות לעמותות הובילה לכך שבית החולים לא פיתח מענים משלו, ולכן בשעות אחר הצהריים, בסופי שבוע ובחגים כל המשחקיות סגורות. חלוקה נכונה של שעות הפעילות בין המתנדבות, במשמרות שונות, תסייע לפתיחתן של משחקיות שעות ארוכות יותר ותמנע את האינפלציה הקיימת בכוח אדם בשעות הבוקר.

אז מה למדתי במסדרונות המחלקה האונקולוגית, המאיימת להפוך לביתנו השני? שיש רופאים, טכנאים ואחיות שחלוקם הירוק והלבן משמש רק לכיסוי כנפי המלאך, בעוד שלגבי אחרים (מעטים) יש לתהות מדוע בחרו במקצוע זה דווקא. למדתי שכדאי שעמותות השירות הלאומי וגדודי המתנדבים הגודשים את המסדרונות יפנו לטפל גם במטרות חברתיות חשובות נוספות, ושלא יתנקזו בהמוניהם למחלקה זו. למדתי שחסד אמיתי הוא זה שניתן בצנעה, בכמות מדודה, ולא בצעקנות הבלתי נסבלת שמופגנת כאן. בטרם מכריעים בשביל הילדים מה טוב להם, כדאי לשאול את מי שבאמת יודעים: אותם עצמם ואת הצוות המטפל. במקום לשפוך סכומי כסף 

בלתי־נתפסים על אוכל שייזרק לפח ממילא, ועל משחקים מיותרים, אולי ניתן ורצוי להשקיע במטרות אחרות ולסייע למשפחות הנקלעות בתקופה זו למצוקה כלכלית, ובמיוחד למשפחות חד הוריות; לתמוך נפשית בצוות המלווה אותן ונחשף למראות קורעי־לב חדשות לבקרים; או להרחיב את הצוות הפסיכו־סוציאלי כך שיוכל לתמוך בכל המטופלים, ללא הבדל דת ושפה.

אין לי ספק שיש מטרות ראויות רבות נוספות. כולנו כאן במחלקה האונקולוגית זקוקים לחסד, אך אוכל מיותר וקוסמים גזענים אינם הנתיב הנכון להשגתו.