title
title
title
title
title
title
מהנעשה בגיל עוז - צלם, סופר, מוציא לאור ומה לא?

צלם, סופר, מוציא לאור ומה לא?

 

זכינו השבוע לארח בבית גיל עוז את משה ברקוביץ מניר דוד.

צלם, כותב, מספר ספורים, מלא כרימון, כמעיין המתגבר של יצירה.

 

משה הגיע לשוחח עם חברי הבית על הספרים שכתב והוציא לאור, דרך תולדות חייו והגעתו מיאסי שברומניה, בה נולד, ועד לחייו בקיבוצו.


 

הוא מצא בקרב החבורה אישה שאף היא נולדה בקרבת יאסי והשיחה קלחה. משה תיאר את עבודתו כצלם במהלך השנים ואת מה שהביאו לכתיבת ספרי הילדים.

 

כעת, הוציא אף ספר שירים לו הוא קרא: "חוטים לחיים" ואף קרא לנו מספר שירים מתוכו.

המפגש היה מרומם נפש ומלא בקסם.

 

יומיים לאחר מכן העמיד משה דוכן מיצירותיו למכירה וסיפר על התערוכה של צילומיו העומדת להיפתח בקרוב.



 

בעזרת המצלמה אני מחדד את חושי בכל פרט ונושא אותו אני חוקר. אני מנסה ליצור, "לברוא" אותו שנית בדרכי שלי.

הנושאים רבים: צילומי טבע ונופים מצולמים מהאויר, בעודי מחובר למצנח ממונע; צילומים מהקרקע; מחול על במות וריקודים מתחת לפני המים; צילומי פורטרטים ומיזמים חברתיים שקיבלו פרספקטיבה שונה במהלך השנים הרבות שחלפו.

הצגתי תערוכות במקומות רבים בארץ במהלך שלושים שנות יצירה. במוזיאונים, גלריות ותאטראות. צילומי הוצגו ביפן בסלון חברת ניקון, לאחר זכייה בתחרות בפרס שלישי. בטוקיו - צילומי פרחים ונופים. בהולנד - צילומי מחול מתחת לפני המים. הצילומים צולמו בעמק המעיינות בקרבת ביתי. זכיתי בפרס ראשון בתחרות בארץ וקיבלתי שלש פעמים מענקים של הקרן לעידוד היצירה, "קרן חבצלת", להפקת פרויקטים.

הגיתי והפקתי מיזם צילום בשם "פוקוס על שלום", עבודה משותפת עם צלם שגר בירדן, בתמיכת שותפות 2000 בית שאן, המועצה האזורית וקהילת קליבלנד.

לפני כחמש שנים הקמתי את גלריית מוזה על המים בגן השלושה –הסחנה. צירפתי את חדר האוכל והסטודיו בניר דוד, שם ציירים וצלמים מכל רחבי הארץ מציגים את יצירותיהם.

אני מלמד בהתנדבות חוג צילום של ילדים עם בעיות קשב וריכוז.

נולדתי בשנת 1941. נשוי, אב לשלושה ובינתיים סבא לשבעה נכדים.

חי ויוצר במקום הנפלא קיבוץ ניר דוד (תל עמל).

לחצו כאן לקריאה  מתוך האתר של משה


הקיבוצניק בן ה-70 כותב, משחק ובונה לילדים

כתיבת סיפורים, בניית בית מעץ, מופע בובות - כל מה שלא היה למשה ברקוביץ' מקיבוץ ניר דוד בילדותו, הוא מעניק עכשיו לנכדים ולילדים באשר הם

ארנון לפיד  מתוך ynet

על כל התלאות והחסר שעשקו את ילדותו, מפצה עכשיו  את עצמו - והנכדים, והילדים באשר הם, מרוויחים בגדול. הוא נולד ב-1941 ביאסי שברומניה, בן זקונים אחרי שש בנות, והיה רק בן שלושה חודשים כשנרצח אביו בפרעות בעיר.

 כבן ארבע היה כשאמו, שכרעה תחת נטל ההתפרנסות והטיפול בו, מסרה אותו לבית יתומים. כעבור חצי שנה ברח משם וחזר הביתה, "ואז לאימא כבר לא היתה ברירה", הוא מספר, "נשארתי בבית, וכל יום היא לקחה אותי אתה לעבודה".

 בן שמונה היה ב-1950, כשעלו ארצה, הוא, אמו ושתיים מאחיותיו, ואת החורף הכי קשה בתולדות המדינה עברו באוהלי מעברת שער-עלייה. בגיל תשע הגיע לניר-דוד שם נקלטה אחת מאחיותיו לפניו (גם האחרות הקדימו לעלות, והגיעו ארצה אחרי תקופת מעצר בקפריסין).

 גם כילד חוץ בקיבוץ עוד לא תמו התלאות.

משה ברקוביץ': "ממש לא. הילדים לא חסכו ממני דבר, כמו שילדים יודעים, ובעיקר לעגו למבטא שלי. הרבה שנים אחרי, אמרה לי פעם חברת קיבוץ, שהיתה אתי בכיתה: 'בעצם, אני לא מצליחה להבין למה הצקנו לך כל כך'. נו. למזלי הייתי חזק, וגם תלמיד טוב, אז עברתי את זה בשלום".






משה ברקוביץ' עם נכדתו קזומה בבית הבובות. בובנאי ושחקן (צילום: הדר ברקוביץ')

 




כשהשתחרר מהשירות הצבאי ב"סיירת שקד" חזר לקיבוץ, נישא ליעל, בת המקום, ויש להם שלושה ילדים ותשעה נכדים, ששרופים על סבא שלהם, והוא מצדו מעתיר עליהם את כל מה שנחסך ממנו בילדותו. הארבעה שבקיבוץ - זוכים למנת יתר. בעשרים השנים האחרונות עבד משה במפעל "ניר עותק", ובצד העבודה, כתחביב שתפח ליותר מזה, היה צלם הקיבוץ, ועודנו מצלם פרויקטים מיוחדים בהזמנה, בסטודיו משלו, וחבר בצוות שמפיק סרטים תיעודיים על הקיבוץ.

 ועוד תחביב יש לו: כתיבת ספרי ילדים. ב"בית הנקרים מול חלוני" (הוצאת "טבע הדברים") תיעד במצלמתו, במשך שלוש שנים, זוג נקרים שקיננו על עץ המכנף הנאה שליד ביתו, וגיוון בסצנות מסעירות בכיכובן של כל ציפורי השכונה. בספר נוסף, שנולד מסיפורי ההשכבה לנכד שילה, ובקרוב יוגש לדפוס - יככב, במילים ובתמונות, נבי הארנב, שנמצא בפרדס. "כל מה שאני יוצר", אומר משה, "נובע מרגישות חדה, מהתבוננות בעיניים פקוחות על הסביבה, ומאהבה גדולה ורצון לשמח ילדים".

 בעיקר את הנכדים, כמובן: "שנתיים הם נדנדו לי שאקים להם בית על עץ הפקאן הגדול בחצר, אז לפני שנה, כשיצאתי לפנסיה, בין ספר לספר, ובין עבודות הצילום, התחלתי לבנות. מהבתים הישנים שמפרקים אצלנו לצורך בנייה חדשה לקחתי קורות וקרשים, ובעזרת המשפחה, בעיקר הנכד הבכור הלל, בניתי בחופש הגדול בית בן שתי קומות, שנתמך בעץ הפקאן.

"ואז הנכדה איירה ביקשה, אם אפשר, להכניס לבית בובות, ולשחק בתוכו. כמובן שאפשר. אבל מאיפה אשיג בובות? פרסמתי בפייסבוק בקשה לתרום לי בובות אצבע ובובות כף יד, להפתעתי היתה היענות גדולה, וכיום יש לי ארבעים בובות. ואז החלטתי ללמוד משחק באופן פרטי, אצל עדו וייס, שחקן צעיר ומורה לתיאטרון, שהגיע לקיבוץ. הוא גם התנדב ללמד אותי בובנאות.

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן


 

 

מומלץ להכירו למי שעדיין לא עשה כן.

 

 

גדי ליאון

עורך מעת לעט