title
title
title
title
title
title
מהנעשה בגיל עוז - הנש"ר ממשיך בהכרות עם העמק

 

הנש"ר ממשיך בהכרות עם העמק

השבוע במפגשי נש"ר המשכנו את הטיול בעמקים וערכנו הכרות עם "שיר העמק", אותו כתב נתן אלתרמן בשנת 1934 והלחין דניאל סמבורסקי.

מוזמנים לצפות בביצוע השיר עם ילדי כיתת ליאורה מבית ספר רימון וותיקי בית גיל עוז. לחצו כאן


על הסיפור שמאחורי שיר זה, אותו שיתפה חווה, נספר בפעם הבאה.

הפעם אביא מדברים שכתבו אחרים- ראשונה, אותה חוה, חוה בירנבאום-ירוסלם, חברת מעוז-חיים, המשתתפת במפגשי הנש"ר בקביעות, והסופר, בן קיבוץ אפיקים, אסף ענברי-


 "במפגש נש"ר בשבוע שעבר עם ילדי כיתת המורה אילת בהנחייתה של חגית לירון, חגית לימדה את השיר על "הזקן מנהריים".  היא הזכירה שחברי קיבוץ אפיקים עבדו בהקמת תחנת הכוח המונעת על-ידי מפל המים היורד מן האגם המלאכותי שרוטנברג יצר, על-ידי סכר שאִגֵם את נהרות הירדן והירמוך, וסיפק אז חלק מצריכת החשמל של ארץ ישראל-פלסטינה.


כל זה הזכיר לי את לִיוֹוָה (לובה) רָבִץ חבר אפיקים, מהנדס חשמל במקצועו אשר שהה בשנות 1934-1936 בווינה, אוסטריה כדי ללמוד ניצוח על מקהלות. לִיוֹוָה היה בנו של חזן בית הכנסת הגדול בתל אביב, שלמה רָבִץ. לִיוֹוָה ניצח זמן מה על המקהלה באותו בית הכנסת, ובכסף שהרוויח נסע ללימודים בווינה. המשפחות הציוניות בווינה ראו את עצמן מחויבות להעסיק את הסטודנטים והמתרפאים מן הארץ בהוראת עברית לילדיהן; במקרה של לִיוֹוָה, גם לעיתים נגינה על פסנתר. אחותי ואני שהייתי אז בת 12 למדנו אצלו עברית בשנות 1935-1936. חברתנו זוזי שוורץ למדה אצלו נגינה על פסנתר, והיא היתה מסכנה. כשאנחנו עשינו שגיאה בעברית, הוא לא התרגש. אבל כאשר התפספס איזה קליד על הפסנתר, הוא, המוסיקלי בטירוף, יצא מדעתו. זוזי היתה אחותה הצעירה של תמר, אשתו לעתיד של טדי קולק, ראש העיר הידוע של ירושלים.

לִיוֹוָה קבל בווינה תרומות רבות מיהודים עשירים, בהם קנה את כלי הנגינה השונים. באמצעותם וגיוס מוסיקאים ישראלים ייסד את תזמורת עמק הירדן, שלימים הפכה לתזמורת הקיבוצים".


חוה בירנבאום-ירוסלם

מעוז חיים

 

ובחיפושי במרשתת אחר אותו לובה מצאתי בתוך הסיפור- "מה ראתה החסידה" מאת אסף ענברי את הפסקאות הבאות:

     בחנוכה ניגנו על הפסנתר קטעים בארבע-ידיים, דיקלמו את "האדמה" של יעקב פיכמן ושרו במקהלה את "וכי תבואו אל הארץ" בניצוחו של לובה רביץ. לובה רביץ זה, שהצטרף פתאום לחבורה עם בלוריתו השחורה ומבט יוקד מאחורי משקפיים עגולים, הביא איתו ערימה שלמה של כלי נשיפה. איך? מאיפה? איש לא הצליח להבין; הם פשוט היו שם, יש מאין, על שולחן במחסן הבגדים - חליל, חליליות, אבוב, קלארינט, חצוצרה ופאגוט - ולובה, שהוליך לשם את החברים ועמד מאחוריהם מתמוגג מתדהמתם, בישר להם שברגע זה נוסדה תזמורת הקיבוץ.

     החברים לא ידעו לנגן, אבל לובה הכין את עצמו מראש לאפשרות הזאת. הוא חילק את הכלים, הדריך כל נגן בנפרד, כינס אותם לחזרה משותפת פעם בשבוע והיה שבע רצון מאיכות הגעייה שהפיקו כעבור חודשים אחדים. בביקוריו בקיבוצים אחרים בסביבה, קושש כנרים פה, צ'לנים שם, ואת הבחור החדש שהגיע לחצר-כנרת מגרמניה, ליאו רוט, נטל בידו אל קונטראבאס שליאו נזקק לעמוד על ארגז כדי להגיע אל מיתריו, והודיע לו בפשטות: "על זה - אתה תנגן". כמו החברים הקודמים, נכנע ליאו למבטו המצמית, שנטע בו, איכשהו, ביטחון בכך שיצליח להפיק מהכלי נגינה מתקבלת על הדעת אם רק ילחץ את אצבעותיו על המיתרים ויניע את הקשת החורקת הלוך ושוב. "תוך שנה", הבטיח לובה לחברי התזמורת, "ננגן פרטיטורות שלמות".


זו עוד תוצאה מבורכת ומרגשת של המפגש הבין-דורי הכה מיוחד של ותיקי העמק בבית גיל עוז עם ילדי נש"ר.

 


גדי ליאון

רכז מיזם נש"ר

בית גיל עוז