title
title
title
title
title
title
לאסוף את השברים

בערב יום כיפור, אחר הצהרים, יצא נפתלי לרחובות קז'ימייז' לראות איך זה נראה. הוא יצא לרחוב קרקובסקה, בו גרים רק יהודים ושם יש חנויות גדולות וקטנות. השעה היתה 4 אחרי הצהריים. כל החנויות סגורות. יהודים התחילו לצום. שומעים בכי של נשים. מבקשים מאלוהים שנה טובה. יהודים דתיים, חסידים יוצאים מהבתים והולכים לבתי כנסת לתפילת "כל נדרי".

המראה עשה על נפתלי רושם עז. כולם בחלוקים לבנים עם טליות, נעליים עם גרביים לבנות, שטריימל על הראש הזקוף, כמו הולכים הם לדבר עם ריבונו של עולם. "אלוהים, אל תפריע לנו, אנחנו מבטיחים להיות יהודים עוד יותר טובים. דתיים. וניתן צדקה, ונלמד תורה יום ולילה. ובבקשה תעצור בינתיים את מלאך המוות. צריכים לחתן ילדים, ונדוניה אי אפשר לאסוף כל כך מהר ממכירת פלפל ובצל. החיים קשים, והבת חלילה תשאר רווקה זקנה. אלוהים, זה לא בשבילך ולא בשבילנו..... זה לא עסק !". ומבקשים מאלוהים שישאר כך אפילו שהחיים קשים, אבל יותר טוב מלהיות עמוק באדמה.

בא קיץ. נפתלי נהנה מאד לראות לראשונה יהודים שבאים לקרקוב מכל העולם  ליום זיכרון לרמ"א. ברחבת שרוקה עומד בית הכנסת. בבית הכנסת שבו היה מתפלל הרמ"א. הכיסא עליו ישב מגודר בסורגי ברזל. על השולחן מונח ספר, מקל ההליכה שלו, וטלית של יום יום. כל זה נשמר מאות שנים.


בחצר של בית הכנסת נמצא בית עלמין. שם קבורים רבנים ובני רבנים רבים, ביניהם נתן נטע שפירא ויום טוב ליפמן הלר. שם קבור גם הרמ"א. אומרים שנפטר בגיל ל"ג ביום ל"ג בעומר, ומנהג נהוג אצל היהודים לבוא באותו יום, מכל קצות הארץ, להתפלל ליד קברו, המסורג בסורגי ברזל.

בבית העלמין יושב "כותב פתקאות" שבעבור זלוטי אחד כותב פתק בלשון הקודש, ואת הפתק הזה זורקים לתוך הקבר המסורג. בפתקים בקשות שונות: יש שמבקשים נדוניה בשביל הבת, אחרים מבקשים מרפא לחולים, יש המבקשים פרנסה, ועשיר, שאין לו זמן לאמירת תהילים, נותן פרוטה ליהודי עני שיגיד בשבילו.

באותו יום היתה המשטרה המקומית עסוקה מאד. צריך לעשות סדר. יש נשים עקשניות שנכנסות בכוח ובצעקות וטענות לכותב תהילים, צועקות "גוועלד",  אחת שמבקש ממנו שירחם עליה, שיתן פרנסה, שלא ימותו כל שנה ילדים ומבוגרים מכל מיני מחלות, ושהפעם הוא לא ירמה אותה. אחרי כל הצעקות, היא רצה לקבר, ועם האצבע מגרדת את האדמה ומכניסה את הפתק שלה כדי להיות ראשונה, שהקדוש יקרא את הפתק, יחתום ויתן את ההחלטה שהוא מסכים. ובין הנשים יש גם נשים שקטות, אך העיניים שלהן אינן שותקות, עיניהן דומעות. אחת מהן היא דודה מינדל, הלבבית  שבאה עם חבילה של הצרות שלה. לשפוך את הלב שלה. קשה עם הפרנסה. בנות גדולות, יפות, טובות, דתיות, ואין לה נדוניה.

אלה גלר-דרוקמן