title
title
title
title
title
title
מטעמים מפרשת השבוע - לפרשת כי תבוא

פרשת כי-תבוא

 

פרשתנו פותחת בתיאור הבאת הביכורים לבית המקדש, ובנוסח 'מקרא ביכורים' שיש לומר עם ההגעה  אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. הדברים נאמרים לִפְנֵי ה', ולאחריהם מניח מביא הביכורים את הטנא, משתחווה ובסיום הפרשה שמח בְכָל הַטּוֹב אשר נתן לו ה'.

במדרש תנחומא מובא:

צפה משה רבנו עליו השלום ברוח הקודש שבית המקדש עתיד להחרב והביכורים עתידים להפסק

עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלוש פעמים בכל יום.

 

מבט ראשון עשוי לתהות על הקשר שמוצא המדרש בין הביכורים שפסקו עם חורבן הבית לבין התפילה.

אך תשומת לב לפרטי הבאת הביכורים כמו גם למהותה של התפילה, יכולה להבהיר את כוונת המדרש.

 

כמו מביא הביכורים, המתפלל מתקרב ועומד 'לפני ה'. כמו מביא הביכורים, המתפלל משתחווה, כלומר עומד בתפילה כשהוא מקבל על עצמו את תלותו בה', את כפיפותו, את היותו אדם חסר. כמו מביא הביכורים המתפלל חווה את הטוב שיש בעולם, ויוצא מן המפגש כשהוא שמח בְכָל הַטּוֹב שיש לו בעולמו.

 

בימי המקדש, החוויה המעשית של ההגעה למקום אשר בחר ה', הבאת הביכורים והכניסה קרוב אל המזבח עלולות היו לעמעם את התחושות הפנימיות הללו. כך גם בעולמה של התפילה, לעיתים העולמות המעשיים החשובים שמכוננים אותה – המילים, ההלכות, הזמנים, הנוסח ועוד ועוד עלולים לכסות על המאפיינים העמוקים והמהותיים של התפילה (ההתקרבות לה', הכריעה והכפיפות, ההודאה בטוב), אך כלשונו של הרי"מ מגור – אסור להניח לזה לקרות:

 

סיפר הרב החסיד רבי בונים מלובלין, כי פעם אחת הלך זקנו זצ"ל (=הרי"מ מגור) לטייל קצת בחצר בית המדרש בגור, והוא הלך עמו. והיה אז חודש אלול. ושאלו רבנו זצ"ל  אם תקעו היום בבית המדרש תקיעת שופר. ואמר לו (=הרבי) אחר כך בזה הלשון: כשנעשה אחד מנהיג הדור ממילא מוכרח להיות כל הדברים הנצרכים לעניין ההנהגה. נצרך בית מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, ואחד נעשה גבאי, ואחד נעשה משמש, וכדומה כמה עניינים, אבל אחר כך בא הבעל-דבר וחוטף הנקודה הפנימית, ואת השאר משאיר שיסובב כמקודם. ומאוד יש לחוש לזה, שיבוא עת, ויהיה הכל ממש באותו אופן כמו שהוא כעת, אבל הנקודה הפנימית תחסר'. ואחר כך אמר בקול גדול: השי"ת יעזור! אסור להניח לזה לקרות.

 

שבת שלום, הרב אורי ליפשיץ, רב טירת-צבי